יום הכיפורים התשפ״ז

יום הכיפורים – בין תשובה לכפרה

את מהותו של יום הכיפורים מתארת התורה במילים: “כִּי־בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה׳ תִּטְהָרוּ”. אנחנו רגילים לקרוא את הפסוק הזה כהזמנה לתשובה, אבל יש בו הבחנה נוספת שדורשת תשומת לב. התורה אינה מתארת רק את מה שהאדם נדרש לעשות ביום הזה, אלא גם את מה שנעשה למענו: “יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם”. מכאן עולה השאלה שמלווה את יום הכיפורים כולו: מהו היחס בין התשובה שאנחנו עושים לבין הכפרה שאנחנו מקבלים?

השאלה הזאת מתחדדת דווקא לאחר הדרך הארוכה שהביאה אותנו לכאן. במשך ימי אלול ועשרת ימי תשובה האדם נקרא להתבונן בדרכו, לזהות את המקומות שבהם התרחק, לקבל אחריות ולשנות את מה שדורש שינוי. ככל שהוא מתבונן באמת, הוא מגלה גם את גבולות כוחו. יש מעשים שאפשר לתקן, מילים שאפשר לבקש עליהן סליחה והרגלים שאפשר להתחיל לשנות, אבל אי אפשר לחזור אל הרגע שכבר חלף ולהפוך אותו למה שלא היה. אנחנו יכולים לפעול בהווה, אך העבר עצמו כבר אינו נמצא בידינו.

יום הכיפורים אינו פוטר אותנו מן העבר, אלא מלמד אותנו לעמוד אחרת מול מה שאנחנו עדיין נושאים ממנו. על רקע ההבחנה הזאת, גם פתיחת יום הכיפורים ב“כל נדרי” מקבלת משמעות מיוחדת. מבחינה הלכתית, כל נדרי עוסק בנדרים ובהתחייבויות מסוגים מוגדרים, ואין משמעותו ביטול כל מחויבות שקיבלנו על עצמנו. עם זאת, יש משמעות לכך שפתיחת היום עוסקת בכוחן של מילים ובהתחייבויות שאדם נושא עמו. היא מזכירה לנו שלמילים שלנו יש משקל, ושדבר שאמרנו או קיבלנו על עצמנו יכול להמשיך ללכת איתנו זמן רב לאחר הרגע שבו נאמר. איננו נכנסים ליום הכיפורים כדי לברוח מן האחריות הזאת, אלא כדי לעמוד מולה בכנות ולברר מה קיימנו, מה עדיין דורש תיקון ומה אנחנו מבקשים לשנות.

מכאן עובר היום מן המילים שאנו נושאים אל צורת הקיום שלנו עצמה. התורה מצווה: “וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם”, והעינוי מתבטא בהימנעות מצורכי הגוף המאפיינים את היום, ובראשם אכילה ושתייה. הנביאים מלמדים שאין די בפעולה החיצונית אם אינה מולידה תנועה פנימית. הנביא יואל אומר: “וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל־בִּגְדֵיכֶם, וְשׁוּבוּ אֶל־ה׳ אֱלֹהֵיכֶם”. הצום אינו בא במקום התשובה; הוא מפנה לה מקום. שגרת החיים נעצרת, הגוף מרגיש את חסרונם של הדברים שהוא רגיל לקבל, והאדם מקבל מרחב לפגוש את מה שבמהלך השנה קל יותר לעקוף. הצום מורגש בגוף, אך תכליתו אינה נעצרת בגוף; הוא מפנה את האדם להתבוננות, לתפילה ולתשובה.

כאשר מתפנה המרחב להתבוננות, מגיע הווידוי. בעבודת יום הכיפורים בבית המקדש התוודה הכהן הגדול תחילה עליו ועל ביתו, ובהמשך גם על עם ישראל. גם אנחנו חוזרים במהלך היום שוב ושוב אל הווידוי. כאשר אנחנו אומרים “אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי”, איננו מתבקשים להוכיח שאנחנו אנשים רעים, אלא להפסיק להסתתר מפני המקומות שבהם טעינו. כל עוד האדם עסוק בהסברים, בהצדקות או בהאשמת האחר, קשה לו לתקן. הווידוי מאפשר לו לומר: זה היה, זה חלק מן הסיפור שלי, ואני מוכן לקבל אחריות על החלק ששייך לי.

דווקא לאחר שהאדם מקבל אחריות מתגלה ההבדל שבין תשובה לכפרה. התשובה דורשת מאיתנו לעשות את מה שביכולתנו: להכיר, להתחרט, לבקש סליחה במקום שפגענו, לתקן את הניתן לתיקון ולקבל על עצמנו דרך אחרת. אבל גם לאחר שעשינו את כל אלה נשאר דבר שאיננו יכולים לעשות: איננו יכולים למחוק את העבר. אי אפשר להחזיר מילה אל הפה לאחר שנאמרה, לבטל מעשה שכבר נעשה או להפוך את מה שהיה לדבר שלא היה. כאן מגיע האדם אל גבול יכולתו, וכאן מתגלה משמעותה של הכפרה. התורה אינה אומרת רק “תִּטְהָרוּ”; היא מקדימה ואומרת: “יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם”. יש את החלק שהאדם נדרש לעשות, ויש את מה שאינו יכול להעניק לעצמו ומקבל מן הקב״ה.

מה זה אומר לנו?

ההבחנה הזאת אינה נשארת רק בתוך עבודת יום הכיפורים. אנחנו מגיעים אל היום הזה לא רק עם המעשים שעשינו במהלך השנה, אלא גם עם מה שהשנה הותירה בתוכנו. אנחנו נושאים הצלחות וכישלונות, קשרים שנבנו וקשרים שנפגעו, מילים שאמרנו ומילים שנאמרו לנו, דברים שעליהם אנחנו מבקשים סליחה ודברים שעליהם עדיין קשה לנו לסלוח. חלק מן המשקל הזה נוצר מן המעשים שלנו, וחלקו ממה שפגש אותנו בדרך.

דווקא הדברים שפגעו בנו מגלים עד כמה העבר יכול להישאר נוכח גם לאחר שהאירוע עצמו הסתיים. אנחנו חוזרים למה שהיה, למה שהיינו צריכים לומר, למה שהאחר היה צריך לעשות ולאופן שבו הדברים היו אמורים להסתיים. הכאב אמיתי, אבל יחד איתו אנחנו עלולים להמשיך לדרוש מן העבר להשתנות. כאן חוזרת ההבחנה שפגשנו ביום הכיפורים: יש דברים שעדיין בידינו, ויש דברים שכבר אינם בידינו.

ההבחנה הזאת אינה מבקשת מאיתנו לומר שהפגיעה לא הייתה פגיעה, לוותר על גבולות או לסלוח לפני שאנחנו מסוגלים לכך. גם כאב שנבנה במשך שנים אינו נדרש להיעלם ביום אחד. השאלה היא מה עדיין ניתן לעשות עכשיו: האם יש שיחה שצריך לקיים, סליחה שצריך לבקש, גבול שצריך להציב או דרך שצריך לשנות. את מה שעוד ניתן לתקן אנחנו נדרשים לתקן, אבל איננו יכולים לחזור אל מה שהיה ולכתוב אותו מחדש. יש הבדל בין לזכור את העבר וללמוד ממנו לבין להמשיך לחיות כאילו תיקונו המלא עדיין תלוי בנו.

הגבול הזה אינו מופיע רק מול מה שאחרים עשו לנו; הוא נעשה מורכב עוד יותר כאשר האדם עומד מול מה שהוא עצמו עשה. אדם יכול להכיר בטעות, לבקש סליחה, לתקן ככל שביכולתו ולקבל על עצמו דרך אחרת, ובכל זאת להמשיך להעמיד את עצמו שוב ושוב מול האדם שהיה באותו רגע. אחריות אמיתית מחייבת אותנו לזכור את מה שעשינו וללמוד ממנו, אבל היא אינה מחייבת אותנו להישאר כבולים אליו לעולם. לאחר שלמדנו מן החטא, תיקנו את הניתן לתיקון ואנחנו בוחרים אחרת, מתעוררת השאלה: האם אנחנו מסוגלים לקבל שהעבר הוא חלק מן הסיפור שלנו בלי להפוך אותו לכל הסיפור שלנו?

השאלה הזאת מביאה אותנו אל הגבול שבין תשובה לכפרה. במשך הדרך אנחנו פועלים: מתבוננים, מודים, מתקנים, מבקשים סליחה ובוחרים מחדש. זו עבודת התשובה. אבל לאחר שעשינו את חלקנו, אנחנו מגיעים אל מקום שבו איננו יכולים עוד לפעול כלפי העבר, אלא נדרשים לקבל את מה שאיננו יכולים להעניק לעצמנו: לקבל שהעבר אינו חייב להיעלם כדי שהעתיד יוכל להיפתח, ושמה שעשינו או מה שעברנו אינו חייב להמשיך להגדיר את כל מי שאנחנו. את מה שביכולתנו לתקן אנחנו מתקנים; את מה שאיננו יכולים להשלים בכוחות עצמנו אנחנו מביאים לפני הקב״ה.

כעת אפשר לחזור אל הפסוק שממנו יצאנו ולהבין את סופו בעומק חדש: “לִפְנֵי ה׳ תִּטְהָרוּ”. האדם אינו מגיע לפני הקב״ה לאחר שהצליח בכוחות עצמו לסדר את כל עברו. הוא מגיע לאחר שעשה את חלקו, עם מה שתיקן ועם מה שאינו יכול עוד לשנות. דווקא שם מתגלה שהטהרה אינה דורשת ממנו למחוק את סיפור חייו, אלא לעמוד לפני הקב״ה עם הסיפור כולו ולקבל את האפשרות שלא להמשיך לשאת אותו כאילו הכול עדיין תלוי בו.

ומכאן אנחנו מגיעים אל תפילת נעילה. אחרי הצום, התפילות והווידויים, יום הכיפורים הולך ונחתם. איננו יוצאים ממנו מפני שמחקנו את השנה שהייתה, אלא לאחר שעשינו את מה שביכולתנו והעמדנו לפני הקב״ה גם את מה שאינו בידינו. בנקודה הזאת מתבררת במלואה ההבחנה שאיתה פתחנו: התשובה היא התנועה שלנו בחזרה; הכפרה היא החסד שאנחנו מקבלים לאחר שעשינו את חלקנו והגענו אל המקום שאיננו יכולים להשלים בכוחות עצמנו.

זו אחת המתנות הגדולות של יום הכיפורים: לא האפשרות לחזור לאחור ולכתוב מחדש את מה שהיה, אלא האפשרות שלאחר שלקחנו אחריות, ביקשנו סליחה, תיקנו ובחרנו מחדש, העבר לא יהיה המקום שבו חיינו נעצרים. אנחנו עומדים לפני הקב״ה עם כל מה שהיה, מקבלים את מתנת הכפרה והטהרה — ומכאן יכולים להתחיל ללכת מחדש.

גמר חתימה טובה