תִשְׁעָה בְּאָב התשפ״ה

״אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַנְּתוּנִים בְּצָרָה וּבַשִּׁבְיָה״. שהקב״ה יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל, כּוֹחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הַמִּשְׁטָרָה וְהַהַצָּלָה הַפּוֹעֲלִים בַּשֶּׁטַח, מִכָּל צָרָה וְצוּקָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם, וישלח כוח ותַּנְחוּמִים לַמִּשְׁפָּחוֹת שֶׁאִבְּדוּ אֶת יַקִּירֵיהֶם. וישלח רְפוּאָה שְׁלֵמָה בִּמְהֵרָה לַפְּצוּעִים שהקדוש ברוך הוא, ימלא רחמים על כל השבויים-שבויות-וחטופים חטופות הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה ויחזיר אותם במהרה לחיק משפחותיהם, שלמים בגופם ובנפשם. וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה אָמֵן, כֵּן יְהִי רָצוֹן.

הקשר בין פרשת דברים לתשעה באב

כל פרשה נמצאת במקומה בסדר הקריאה על לוח השנה העברי כך יוצא שבכל שנה פרשת דברים נמצאת בצמוד לתשע הבאב. נהוג לקרוא ביום זה את מגילת איכה שמכנסת בתוכה חמש קינות על חורבן ירושלים וגלות עם ישראל. מעניין לעצור ולבחון את הקשר בין תשעה באב לפרשת דברים ולהבין את הפער ההפוך ביניהם.

תשעה באב הוא יום שיא שמגיע בסוף תקופת האבלות של ימי בֵּין הַמְּצָרִים. זהו יום שנחרבו שני בתי המקדש הראשון והשני, וכתוצאה מכך עם ישראל יצא לגלות ארוכה. תשעה באב מייצג תקופה הפוכה מפתיחת הפרשה, שבה עם ישראל עומד מחוץ לשטח ארץ ישראל, ממתין להיכנס לארץ המובטחת עם מצוות וחוקים ייעודיים לארץ הזו. בזמן חורבן בתי המקדש הראשון והשני, עם ישראל נאלץ לגלות מהארץ, מוכרח לוותר על רוב המצוות התלויות בארץ, ולהמציא את עצמו מחדש, הוא יוצא מבפנים החוצה, ונאלץ להתמודד עם המציאות החדשה שנכפתה עליו. 

כבר בתחילת הפרשה התורה מכנה אותו: ״וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה״, ונותנת לו מקום מרכזי בתוך עם ישראל בתפקיד מנהיג מגשר מתווך ומפשר ביחסים שבין אדם לאדם: ״אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם״. משה רבינו דורש מעם ישראל שמעתה הם אחראים על היחסים בתוך העַם. הוא מצווה עליהם להביא אנשים חכמים, נבונים וידועים שיהוו ראשי השבטים שינהלו את החברה המתהווה. בחברה הזו צריכים להיות מנהיגים ושופטים הוגנים חברה שמקיימת את הפסוק: ״צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תִּרְדֹּ֑ף לְמַ֤עַן תִּֽחְיֶה֙ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ״. ויש גם צדק אלוקי שאנחנו עדיין לא מבינים אותו: ״אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף״.

ספר דברים, ובפרט פרשת השבוע הנוכחית, מסכמים את תקופת הנדודים הארוכה של בני ישראל במדבר ןמכינים את העַם לשלב הבא – ההתמקמות על אדמת ארץ ישראל. דווקא בספר שמסמל את תחילת תקופת ההשתקעות על הארץ, אנו פוגשים את תשעה באב המציין את הגלויות הארוכות שאליה יצאו בני ישראל אחרי חורבן בית המקדש הראשון והשני. ננסה למצוא את האיזון הפנימי ולעמוד על התנועה שיש בין עַם ישראל המתיישב על ארצו לבין עַם ישראל הפזור בגלויות.

גילו האור בתשעה באב

בזמן שבית המקדש היה קיים היה איזון מוחלט בין הצד הרוחני לצד המוחשי, חיי חול וחיי קודש התלכדו לחטיבה אחת, שניהם היו טבעיים בעם ישראל ושניהם נבעו ממקור עליון של נשמת האומה. לצערנו בזמן שחרב בית המקדש ועקב כך גלינו מארצנו והתפזרנו בין העמים, נפגמה התאמה זו, וכל האחדות התפרדה והפכה לנפרדות. 

וזאת בשל היעדר חזון משותף, וברגעים של חוסר אחדות בהם כל אדם דואג אך ורק לעצמו על חשבון אדם אחר, אין בית משותף. כשבית המקדש נחרב, זה היה אקורד הסיום של הסאגה, אבל אם נקשור בין פתיחת פרשת השבוע לתשעה באב, אז מה שאנחנו צריכים ללמוד מתוך הקשר הזה הוא שעלינו להסתכל על החברה שלנו, על יחסים של שותפות בין אדם לחברו ועל הנהגה שיש לה חזון של אחדות, צדק ושלום. 

״חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּתִשְׁעָה בְּאָב.
נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ,
וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה – וּבַשְּׁנִיָּה,
וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר-וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר״
(מסכת תענית · פרק ד׳ משנה ו׳) 

כל אחד מהצומות הללו מנציח שלב מסוים בחורבנה של יהודה: צום העשירי (עשרה בטבת, הוא החודש העשירי לפי מניין התורה) מציין את תחילת המצור על ירושלים; צום הרביעי (י"ז בתמוז) מציין את היום בו בקעו הבבלים את חומות העיר; צום החמישי (תשעה באב) מציין את חורבן בית המקדש; וצום השביעי (צום גדליה, ג' בתשרי) מציין את רצח גדליה בן אחיקם, המושל היהודי האחרון של יהודה לפני התקופה הפרסית.

המקום הראשון שנזכר מושג זה של  – שנאת חינם – מופיע בתלמוד הבבלי: ״מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם״. בתלמוד במסכת גיטין אנו מוצאים את סיפורם של קמצא ובר קמצא. סיפור שבחובו האמירה ששנאת חינם גרמה לחורבן הבית השני ולגלות בת 2000 שנה והכל בגלל שבר.

 קמצא חווה השפלה ואף אחד מחכמי ישראל לא נחלץ לעזרתו. ”תניא אמר רבי אלעזר בא וראה כמה גדולה כוחה של בושה שהרי סייע הקב״ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו״ (גיטין דף נז עמוד א’). אני מביא את הסיפור במלואו שגרם לחורבן הבית השני.

עשיר אחד בירושלים עשה סעודה גדולה ושלח את משרתו להזמין את חברו קמצא. טעה המשרת והזמין אדם בשם בר קמצא, שנמנה דווקא עם אלה השנואים על בעל הבית. בר קמצא הניח כי המארח החליט להשלים עמו, והגיע לבית החוגגים. הופעתו בסעודה הרגיזה את בעל השמחה והוא הורה לבר קמצא להסתלק. בר קמצא המופתע ביקש מהמארח הואיל והוא כבר הגיע לסעודה שיניח לו להישאר, אך בעל הבית סירב. מפני הבושה הָרַבָּה הוסיף בר קמצא והציע לשלם את מה שיאכל וישתה. לאחר סירוב בעל הסעודה, הציע לשלם חצי דמי סעודת כולם, וגם להצעה זו סירב בעל הבית. ראה בר קמצא שבעל הבית עקשן והציע לשלם דמי כל הסעודה בתמורה שלא יגורש בבושת פנים מהסעודה. אך אף על פי כן המארח סירב בשלישית ולא היה מוכן בשום פנים ואופן שבר קמצא יישאר בסעודה. בסופו של דבר תפס בעל הסעודה את בר קמצא, וגירש אותו מהסעודה בבושת פנים לעיני כל המסובים.

בר קמצא לא השלים עם העלבון, וכעסו גבר לנוכח העובדה שישבו בסעודה חכמי ישראל שלא מנעו את גירושו ויבושו. הוא החליט לנקום וסיפר לקיסר כי היהודים מורדים בו. כדי להוכיח את דבריו הציע לו לשלוח קורבן לבית המקדש, וכך יראה כשהיהודים מסרבים להקריבו. הקיסר נתן בידיו עגל לקרבן, ובדרך לירושלים הטיל בו בר קמצא מום קטן שלפי התורה פוסל אותו להקרבה אך אינו נראה למראית העין מתוך ידיעה שהמום אמנם ימנע מהכוהנים להקריבו, אך לא יהיה בולט מדי עד כדי כך שאף המלכות תחשיב את המום שפוסל העגל לקורבן. 

ואכן כך היה – פסילת הקרבן נתנה לקיסר הוכחה מספקת למרד של היהודים, והוכחה מוטעית זאת הניעה אותו לעלות על ירושלים והחריבה את בית המקדש.

חז"ל בדבריהם באו להצביע על מציאות כללית מקולקלת שהייתה קיימת בירושלים, שהיא זו שהביאה לחורבן. במילותיהם המדויקות הם הגדירו בקצרה ובחדות את הבעיה – "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים" – בגלל התופעה השלילית שלכל אדם, בנסיבות מסוימות, עשוי להיות ״בר קמצא״ – שונא שיכול לפגוע בו, או ״קמצא״ – אוהב, שאיתו הוא כורת ברית.

כל דור והאיזון שלו

אמר רבי יוחנן: ״ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו״. חוסר היכולת של רבי זכריה בן אבקולס להפנים ששלום המלכות משרת את עם ישראל יותר מטהרנות הלכתית נעץ את גורלו של עם ישראל. כבר לפני 2000 שנה הבינו חז”ל את החשיבות שיש במציאת האיזון בין העולמות השונים. הם זיקקו את המסר בסיפור ושמרו אותו עבור הדורות הבאים. 

היום יותר מאי פעם חשוב לאמץ את המילים של חז״ל ולאפשר לבנות חברה שיש בה הסבר פנים לאדם האחר, לסלק את שנאת חינם ולהכניס אהבת חינם. המסר של תשעה באב הוא כי כאשר בין בני העם היהודי שוררת קנאה, תחרות ושנאה, הדבר מביא לחורבן ולאסונות. רק באהבה, הידברות ובסובלנות יוכל העם להיבנות ולבנות מחדש את עצמו ואת מולדתו. והדבר לא תלוי בזמן שחלף מאז, אלא תלוי בחיבור שאנו מרגישים לנושא, עד כמה האסון משמעותי לנו. ובמובן הזה, חורבן בית המקדש שינה לחלוטין את הקשר של עם ישראל והקב״ה, את החיבור שלו לאדמתו, ובעיקר: זו היתה נקודת שבר גדולה בתוך העם, שנאה גדולה שהביאה לאסון גדול, ולכן הוא רלוונטי גם בימינו.

במילים אחרות, דווקא הריחוק מהאירוע הוא המאפשר לעסוק בו, לדבר עליו, להתייחס למה שקרה. אנחנו אמנם בעידן של אתחלתא דגאולה, אבל יש לנו עוד כל כך הרבה לתקן!

לסיכום !!! כל פעם שאסון הגיע, חברתי-כללית-קולקטיבי, לפתחנו כדוגמת השבעה באוקטובר, מיד עולה השאלה, כיצד אפשר להמשיך בחיים שהיו לפני כן? האם החיים אכן יכולים לשוב להיות כמו שהיו לפני כן? מה אפשרויות התגובה לאסון? ומה אפשר לעשות כדי להמשיך לחיות תוך כדי זיכרון צורב?

אז ראשית לפני הכל אנו צריכים להבין את המתח בין הרצון להמשיך בחיים הסדירים ובין התחושות שהאסון מעורר. נצטרך להעלות למודעות את העובדה שאסונות פוקדים אותנו מעת לעת ואנחנו ממשיכים בחיינו. אנו צריכים לחזק את ההבנה שחוסן אישי תורם להמשך פעילותה התקינה של חוסן ישראלי של החברה בכלל ולהבין שהמטרה העיקרית של צום תשעה באב היא זכירת העבר ונסיון לשנות את העתיד. 

אדם אשר סוגר את פיו ואיננו פותח את ליבו, למעשה הוא מתמקד בטפל וזונח את העיקר. הצום, לפי הרמב”ם, משמש מנוף המזכיר לנו את כשלונות העבר ופותח פתח לעתיד טוב יותר. אם נמקד את מחשבותינו ומעשינו בתשעה באב בניסיון לחקור את הכישלונות הלאומיים והאישיים, ולנסות לשפרם, או אז מילאנו את מטרתו של היום. 

אז נזכה לסוף דבריו של ישעיהו: ״אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ״. נתפלל כולנו כי תתגשם בימינו נבואתו של זכריה הנביא: ״כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ״.