שמחת תורה התשפ״ו

״כל דבר טוב, חזק ועמוק – כשהוא מגיע לתיקונו, הוא גם מגיע לסיומו.

מי שמכיר אותי יודע – אינני איש של פרידות, רק של מעברים.

כשמשימה נשלמת, אני עוצר, מודה – וממשיך הלאה. כך גם כעת.

לא מתוך עצב, אלא מתוך ידיעה שהדרך שנעשית – נחתמה באור.

שלוש שנים של כאב, אמונה ותקווה לימדו אותנו שיעור אחד עמוק: שכוחו של עם ישראל טמון בלב המאוחד, בתפילה, ובאהבה הפועמת בינינו.

מן המעלה הראשונה
אנחנו מברכים את חיילי צה״ל וכל כוחות הביטחון,העושים לילות כימים כדי שהשקט ישוב לארצנו.שהקב״ה ישמור עליהם מכל צרה וצוקה,וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם.ויקוים בהם הפסוק:״יְבָרֶכְךָ ה׳ וְיִשְׁמְרֶךָ-יָאֵר ה׳ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ,-יִשָּׂא ה׳ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.״

מן המעלה השנייה
אנו מברכים את השבויים, החטופים והחטופות –ברוכים השבים לארצנו ולבתיהם בשלום ובשלמות הגוף והנפש. שיזכו לשוב מצרה לרווחה, מאפלה לאורה, ומשעבוד לגאולה. ושיתעוררו אל חיים חדשים של אמונה, אהבה ושלום. ונאמר – אמן.

מן המעלה השלישית
אנו מברכים את קהילות הדרום – קיבוץ בארי, נתיב העשרה, אופקים, שדרות,ואת כל הפצועים והפגועים בגופם ובנפשם מנובה, מזיקים וממגן רעים.יהי רצון שתשרה עליהם רפואה שלמה לגוף, לנפש ולרוח, ושישובו לחיים של שלווה, ביטחון ואור ונאמר – אמן.

מן המעלה הרביעית
אנו מברכים את הצוותים הרפואיים, המטפלים והמתנדבים, המחזיקים את הפצועים, מלווים את הנפגעים ונושאים עמם את כאב העם כולו. תבורכו מפי עליון – על מסירותכם, חמלתכם ועל אור האדם שבכם, ועל היכולת לראות את התקווה גם בתוך הכאב.

מן המעלה החמישית
אנו מברכים את האדם שפתח את ביתו במושב בדרום ולבו ללוחמים השבים מן הקרב –שהאכילו, קיבלו, והרוו בלבם עייפים ואמיצים כאחד. תבורך נדיבותכם, הכנסת האורחים ורוח החסד שנטעתם בעולם. עליכם ייאמר: ״עולם חסד ייבנה.״

מן המעלה השישית
את האחת שלקחה על עצמה לשלוח לי בכאב רב את כל הנרצחים ואת כל הפיגועים שהתרחשו ברחבי הארץ ובגולה, ואת כל רשימת הפצועים יתן לך הקב״ה את ברכתו לך. אני מברך אותך על שהלכת לכול ההלויות ששלחתי אותך בכל רחבי הארץ תבורך מפי עליון. אני מברך את כל אלו שהלכו ללוות את הנופלים – את כל אלה שנכחו בהלוויות כוחות הביטחון ברחבי הארץ, ועמדו לצד המשפחות השכולות ברגעים הקשים ביותר. תבורכו מפי עליון – על עמידתכם האצילית, על הכאב שהפכתם לנחמה, ועל האור שהבאתם למקומות שאין בהם מילים.

מן המעלה השביעית
אנו מברכים את אנשי הצללים, הפועלים בשקט ובאמונה, במסירות שאין לה שם. שתשוב אליכם מנוחת הנפש, שלוות הרוח ואור גדול של הגנה ואהבה. ועל הזכות הגדולה שניתנה לי ללוות אותם אנרגטית בלילות ובימים, יהי חלקכם עם בוני העולם הנסתרים.

מן המעלה השמינית
אנו מברכים את המשפחות – שעמדו באורך רוח ובאמונה, שחיכו, האמינו ונשאו בגעגוע מבלי להתלונן. תבורכו על כוחכם, על אהבתכם ועל הנאמנות שלכם לדרך ולשליחות. תשוב שמחתכם וימלא ביתכם באור ובשלווה.

מן המעלה התשיעית
אנו מברכים את מדינת ישראל, שנמשיך לעמוד איתנים מול כל אתגר, שנזכה לראות במהרה ימים של שלום, אחדות ונחמה, ושיפרוש הקב״ה על עמו סוכת שלום וברכה, ויחזק אותנו באמונה, באהבה ובאור של תיקון.

ונאמר – אמן.

אסיים בברכה מעומק הנאמר לרפואת המוח למאור שמעון בר יוחאי. ורפואה שלמה למעיין אודיה. 

וזֹאת הַבְּרָכָה – חותמת את כל התורה כולו. וזהו מסע של סיום, התחלה ואחדות החיים והיא גם פרשת הפרידה ממשה רבנו – רועה נאמן ונביא הנצח.

הוא עומד על הר נבו, מביט על הארץ שאליה לא ייכנס, ונאסף אל אבותיו – לא ככישלון, אלא כסמל להמשכיות הנצחית של הרוח. עם כל הצער על סיום דרכו, הפרשה הזו היא דווקא מן השמחות שבתורה. היא מבטאת את התפיסה היהודית כי החיים אינם מסתיימים במוות, אלא ממשיכים דרך ההשפעה, הערכים, והאהבה שהאדם הותיר אחריו. כשם שמשה רבנו לא נכנס לארץ אך נשאר נוכח בלב הדורות, כך כל אדם מותיר אחריו הד של אור – מעשיו, בחירותיו ואמונתו ממשיכים לחיות גם לאחר שתם מסעו הגשמי.

הפרשה מלמדת אותנו שסיום איננו קצה הדרך, אלא שער להתחדשות, ליצירה ולחיים חדשים.

כך פותח משה רבנו את ברכתו האחרונה: ״תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב״.האחדות – ״יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל״.משה רבנו נפרד מעמו לא בכאב, אלא בברכה מאחדת. במילותיו האחרונות הוא מחבר את כל הקולות, כל השבטים, כל הדרכים – לתמונה שלמה אחת: ״יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.״ האחדות הזו איננה אחידות, אלא אומנות ההרמוניה. היא היכולת לראות בכל אדם גוון אחר בפסיפס הגדול של העם, ולהבין שדווקא השונות יוצרת שלמות. כאשר כל אחד ממלא את ייעודו – נולדת הברכה האמיתית.

חמשת היסודות – תשתית רוחנית לדורות

נאומו האחרון של משה רבנו איננו רק דברי פרידה, אלא תכנית חיים שלמה – רוחנית, מוסרית ואנושית. חמשת היסודות שהוא מניח בתודעת העם הם יסודות הקיום של כל אדם בכל דור: 

יסוד הזיכרון – לזכור כדי לצמוח, הזיכרון הקולקטיבי של חטאי העבר אינו נועד להכאיב, אלא להאיר. עם שאינו לומד מעברו – נידון לחזור עליו. הזיכרון הוא מצפן של זהות, אחריות ותיקון.

יסוד המעשים – תורת החיים. התורה איננה ספר רעיונות אלא תכנית פעולה.משה רבנו מניח יסודות של צדק חברתי, חמלה ויושרה. חיי הרוח נבחנים לא בכוונה בלבד, אלא בעשייה ובאחריות.רק כשערכים מתממשים במעשה – נולדת קדושה אמיתית.

יסוד האמונה – חיבור למקור הכוח. האמונה מעניקה משמעות גם בלב החשכה,ומאפשרת לאדם לעמוד כשהכול סביבו מתערער. היא איננה בריחה מהמציאות, אלא נוכחות מלאה בתוכה – ביטחון פנימי ואמון בקב״ה השוכן באדם. אותו ביטחון פנימי ואמון בקב״ה הוא הכוח הניתן לו ״לַעֲשׂוֹת חָיִל״, כפי שנאמר: ״וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ – וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״. המקדש איננו רק מקום פיזי, אלא גם מרחב פנימי – התודעה, האחריות, והיכולת של האדם להיות כלי לאור האלוקי שבתוכו.

יסוד ההנהגה – גבולות של אחריות. משה רבנו מלמד שהכוח הציבורי איננו שליטה אלא שליחות. הנהגה אמיתית מתחילה ביכולת להקשיב, להבין ולשאת באחריות גם כשאיש אינו רואה. מנהיג אמיתי אינו מושל בכוח אלא באמון – הוא מוביל באהבה, בענווה ובאומץ מוסרי.

יסוד התובנה – לראות את השלם. בסוף ימיו מלמד משה רבנו שהחיים הם רצף של תהליכים. בכל משבר טמון פוטנציאל של לידה, ובכל סיום – הזמנה לצמיחה מחודשת.

ברכות השבטים – תמונה חיה של נשמת האומה

מתוך ברכות משה רבנו לשבטים נחשפת מפת נשמת האומה – תמונה חיה שבה כל שבט מייצג פן אחר של הנפש האנושית והקולקטיבית.

לוי – הגשר בין אדם לקדושה, ״תֻּמֶיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ״. הלווים היו המתווכים בין העם לקב״ה, נושאי האחריות הרוחנית והמוסרית של האומה. והיום, כשחרב בית המקדש ובוטלה עבודת התמיד, התפקיד הזה עבר פנימה – אל כל אחד מאיתנו.

כל אדם יכול להיות ״לוי״ במעשיו: להאיר, לגשר, ולהפוך את חייו עצמם למרחב של קדושה. התפילה נעשתה קול פנימי של חיבור,והמעשים הטובים – גשרים חיים בין שמיים וארץ.

ראובן, יהודה ויוסף – שלושה פנים של אנושיות. משה רבנו פותח את ברכותיו בראובן, הבכור שנשא בלבו סערה גדולה – אהבה, אחריות ותיקון. ראובן הוא מי שידע טעות, אך גם מצא דרך לשוב. משה רבנו מברך אותו: ״יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת״. זו ברכה לחיים מחודשים, לאמונה בכך שכל נפילה יכולה להפוך למנוף צמיחה.

יהודה מייצג את הכוח להודות באמת – ״צָדְקָה מִמֶּנִּי.״ הוא מלמד שמנהיגות אמיתית נולדת מן הענווה והאחריות.

ויוסף מסמל את השילוב שבין רוח למעשה – את הנאמנות לערכים גם בלב מציאות זרה, ואת היכולת להישאר נאמן לטוב גם בעומק החושך.

זבולון ויששכר – שותפות של חוץ ופנים. ״שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ, וְיִשָּׂשׂכָר בְּאׇהָלֶיךָ״. זבולון מייצג את העשייה, היוזמה והחיים החברתיים. יששכר מגלם את העומק, הלימוד וההתבוננות. שניהם יחד מלמדים ששילוב בין מעשה לרוח, בין יציאה לעולם לשיבה פנימה – הוא הבסיס לחיים שלמים ומאוזנים.

שמחת תורה – מעגל החיים

שמחת תורה איננה רק יום של ריקודים ושירה, אלא יום של חיבור עמוק – בין אדם לתורה, בין סוף להתחלה. ביום זה אנו מסיימים את התורה ומיד פותחים שוב: ״בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים״.

אין הפסק, אין סוף – יש מעגל

השמחה נובעת מההבנה שהחיים, כמו התורה, הם תנועה אינסופית של התחלה מחודשת. כל סוף הוא פתיחה חדשה, וכל פרידה – הזמנה ליצירה. השמחה האמיתית איננה תוצאה של שלמות, אלא של חיבור. היא נובעת מהיכולת לרקוד גם בתוך הקושי, ולמצוא אור גם ברגעי חשכה. כך הופכת התורה לשירה חיה בלב האדם, והריקוד – ביטוי של אמונה, תקווה והתחדשות תמידית.

ההישענות – אמון ככוח חיים

״אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל, מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה’ מָגֵן עֶזְרֶךָ״. משה רבנו חותם את ברכותיו במילים של ביטחון ואהבה. הוא מלמד שהכוח האמיתי של האדם טמון ביכולת להישען – לא על כוחו בלבד, אלא על אמונו בקב״ה. ההישענות איננה חולשה – היא שורש האמונה. היודע להישען יודע גם להרפות, לסמוך, ולאפשר לחיים לשאת אותו ברוך ובאמונה. זו המנוחה שבאמונה, והעוצמה שבענווה.

סיום – כל סוף הוא התחלה

ספר דברים מסתיים באות ל׳ – ״לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל.״ וספר בראשית נפתח באות ב׳ – ״בְּרֵאשִׁית בָּרָא.״ יחד הן יוצרות את המילה ״לב.״

הלב הוא המקום שבו נפגש הסוף עם ההתחלה, המקום שבו האמונה והחיים שבים ומתחברים. כאשר נבין שכל סוף הוא שער להתחדשות, וכל פרידה – מסע חזרה אל עצמנו, נוכל לגלות בתוכנו את הכוח להתחיל בכל פעם מחדש – בשמחה, באהבה ובאמונה.שנזכה לשחרר, להאמין ולחיות באור הפשוט, לראות את היופי שבכל יום ואת הברכה שבכל נשימה.לצעוד בדרך של לב פתוח, עשייה אמיצה ואמונה עמוקה״.