שבת שובה התשפ״ז

שבת שובה – מן הידיעה אל התודעה

יש שבתות שקיבלו במסורת שם מיוחד בשל מקומן בלוח השנה: שבת הגדול שלפני חג הפסח, שבת חזון שלפני תשעה באב, ובין ראש השנה ליום הכיפורים — שבת שובה. השם “שבת שובה” נלקח מן המילים הפותחות את ההפטרה: “שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹהֶיךָ, כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ”. אלא שהקריאה “שׁוּבָה” מעוררת שאלה: אנחנו כבר אחרי חודש אלול, הסליחות וראש השנה, ונמצאים בתוך עשרת ימי תשובה. אם כך, מדוע דווקא עכשיו עדיין צריך לומר לנו: “שׁוּבָה”?

כדי להבין את הקריאה הזאת צריך לשאול מה כבר התרחש בדרך עד שהגענו לכאן. חודש אלול, הסליחות וראש השנה נתנו לנו זמן לעצור ולהתבונן. אנחנו יכולים לזהות דבר שלא ראינו קודם, להכיר בטעות, להבין מה דורש תיקון ואף לקבל החלטה חדשה. משהו כבר השתנה: איננו רואים את עצמנו ואת דרכנו בדיוק כפי שראינו אותם קודם. אבל דווקא כאן מתעוררת השאלה הבאה: האם העובדה שהבנו אחרת פירושה שאנחנו כבר מרגישים וחיים אחרת?

אנחנו יודעים שלא. אנחנו יכולים להבין בשכלנו שסכנה חלפה ובכל זאת להרגיש פחד; לדעת שאירוע מסוים הסתיים ובכל זאת לשאת בתוכנו את התחושות שנוצרו בו; להבין שתגובה מסוימת אינה נכונה לנו וברגע של לחץ לחזור אליה. אין כאן סתירה. השכל כבר הכיר במציאות חדשה, אבל הרגש עדיין נושא בתוכו את המשמעות הישנה. לכן השינוי אינו מסתיים במה שאנחנו כבר יודעים; מה שהתברר בשכל צריך לחלחל גם אל הלב.

את התנועה הזאת אפשר לפגוש במילים: “וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל־לְבָבֶךָ”. תחילה “וְיָדַעְתָּ” — ההכרה השכלית. אנחנו מבינים, מבחינים ורואים דבר שלא היה ברור לנו קודם. אבל אחריה באה תנועה נוספת: “וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל־לְבָבֶךָ”. מה שכבר הוכר בשכל מתחיל לחלחל אל הרגש. ההכרה החדשה פוגשת את הפחד, את הכאב, את התקווה ואת הרצון, ובהדרגה גם הלב מתחיל לפגוש את המציאות לאור מה שכבר התברר בשכל. כאשר השכל והרגש מתחילים להיפגש סביב אותה משמעות, נוצרת תודעה חדשה.

תודעה חדשה אינה עוד דבר שאנחנו יודעים, אלא שינוי במקום שממנו אנחנו פוגשים את המציאות. העבר נשאר חלק מן הסיפור שלנו, אבל המשמעות שהוא מקבל בתוכנו יכולה להשתנות. המציאות לא בהכרח השתנתה, אבל אנחנו כבר איננו פוגשים אותה רק מתוך מה שהיה. וכאשר משתנה המקום שממנו אנחנו פוגשים את חיינו, משתנה גם טווח האפשרויות העומד לפנינו: במקום לחזור באופן אוטומטי אל המוכר, נפתחת האפשרות לבחור ולנוע אחרת. בנקודה הזאת התודעה החדשה מתחילה לקבל ביטוי בחיים.

וכאן מקבלת הקריאה שבה פתחנו משמעות עמוקה יותר: “שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל”. השיבה אינה מתחילה רק בכך שאנחנו יודעים מה עלינו לשנות. היא מקבלת ממשות כאשר מה שהתברר בשכל מחלחל אל הלב, ומתוך המפגש ביניהם נוצרת תודעה שמאפשרת לנו לבחור ולנוע אחרת. לכן שבת שובה אינה מבקשת מאיתנו להתחיל את הדרך מחדש; היא פוגשת אותנו לאחר שכבר התבוננו, שאלנו והבנו, וקוראת לנו להמשיך מן המקום שאליו כבר הגענו. ואם הדרך אינה מתחילה עכשיו, הרי שיש כבר משהו שאנחנו מביאים איתנו להמשך שלה.

זהו גם העומק שבמילים הבאות של הנביא: “קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל־ה׳”. אנחנו לוקחים איתנו את התפילות, את הסליחות, את החרטה, את ההחלטות ואת הדברים שכבר התבררו לנו בדרך. “קְחוּ עִמָּכֶם” — אל תשאירו מאחור את מה שכבר נבנה; “וְשׁוּבוּ” — אל תעצרו במקום שאליו כבר הגענו. מה שעברנו אינו סוף הדרך, אבל הוא גם אינו נשאר מאחור. הוא נעשה חלק מן המקום שממנו אנחנו ממשיכים אל יום הכיפורים.

כך מתברר מקומה של שבת שובה בין ראש השנה ליום הכיפורים. ראש השנה העמיד מחדש את הכיוון, שבת שובה מזמינה את מה שהתברר בהכרה לחלחל אל הלב ולהפוך לתודעה, ומתוך המקום הזה אנחנו נכנסים ליום הכיפורים. איננו מגיעים אליו כאילו הדרך מתחילה עכשיו, אלא נושאים איתנו את מה שכבר ראינו, הבנו והתחלנו לשנות. שבת שובה היא אפוא לא חזרה אל נקודת ההתחלה, אלא העמקה של התהליך שכבר החל.

מה זה אומר לנו?

לקראת יום הכיפורים אנחנו רגילים לשאול במה טעינו, מה עלינו לתקן וממי עלינו לבקש סליחה. שבת שובה מזמינה אותנו להוסיף שאלה אחת: מה כבר הבנו בשכל, אבל עדיין לא הגיע אל הלב? השאלה הזאת מעבירה את המבט ממה שעוד איננו יודעים אל מה שכבר התברר לנו, אך עדיין מבקש לחלחל עמוק יותר בתוכנו.

יכול להיות שאנחנו יודעים שמי שעומד מולנו עכשיו אינו מי שפגע בנו בעבר, אבל עדיין מגיבים אליו מתוך הפגיעה הישנה; יכול להיות שאנחנו מבינים שטעות שעשינו אינה מגדירה את כל מי שאנחנו, אבל עדיין מרגישים כאילו היא מספרת את הסיפור כולו; ויכול להיות שאנחנו יודעים שאנחנו רוצים להתקרב אל הקב״ה, אבל הידיעה הזאת עדיין לא קיבלה מקום בלב. בכל אחד מן המצבים האלה לא חסרה בהכרח הבנה נוספת. המרחק נמצא בין מה שכבר התברר בשכל לבין מה שהלב עדיין נושא בתוכו.

שבת שובה אינה דורשת מאיתנו לסגור את כל המרחק הזה לפני יום הכיפורים. היא מזמינה אותנו לזהות מקום אחד שבו כבר התברר לנו דבר מה, ולאפשר לו להגיע עוד צעד אל הלב. כך אנחנו לוקחים איתנו אל יום הכיפורים לא רק את מה שאנחנו מבקשים לתקן, אלא גם את מה שכבר התחיל להשתנות בתוכנו. ואז “שׁוּבָה” אינה נשארת רק מילה שקראנו בהפטרה — היא מתחילה להפוך לתנועה בתוך החיים.