שבוע ספירת ההוד התשפ״ה

את המאמר אני מקדיש לעידו מזרחי ואילן מזרחי שביום שישי וביום שבת חגגו את יום ההולדת שלהם, ואני מברך אותם בהצלחה ובריאות איתנה.

ספירת ההוד 

הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ

״מידת ההוד-הודיה היא הכרת התודה וההבנה שאנו מקבלים כוחות מהקב״ה כדי להיות בעשייה ומסוגלות לפעול בכל סיטואציה, כפי שנאמר בתורה: ״וְזָכַרְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל״. ענווה היא צניעות, היא הכרה בכך שהרצונות השלילים מגבילים אותנו וזה מאפשר לנו להבין עד כמה גדולים אנו יכולים להיות. וזה מה שהופך את הצניעות לכל כך מאתגרת. כאן אנו מקבלים את ההזדמנות לשנות את זווית הראיה שלנו על הסיטואציה ולראות את התכונה הלא מפותחת שלא מאפשרת לנו להבין את המידה המקולקלת שדרכה אנו מופעלים. 

חסד גבורה שבהוד

שני הזיווגים חסד שבהוד, גבורה שבהוד, מושטטים על שני שלבים בהתפתחות הפנימית שלנו כך שנתחיל להכיל את הרגשות הסוערים הצפים שלנו שלא נותנים לנו מנוח וריכוז. התודעה שלנו תצליח לעשות עבודה פנימית גם במצבים קשים, כך שנוכל לשמור על שיח פנימי למרות הרגשות שעדיין צפים ונתחיל להתנהל נכון בעולם הרגשי שלנו, הנע בין אטימות רגשית-קהות חושים (רואים את העולם אך לא מצליחים לחוש אותו) לבין היכולת שלנו לזהות ולנהל את הרגשות ולתת להם מקום לביטוי בכל סיטואציה שנקרית בדרכנו.

חסד שבהוד

יום ראשון בערב, אור ליום שני, תשעה ועשרים יום לעומר.

הודיה שממלאת את ליבנו באהבה. ספירת ההוד במהותה, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ (גם אם הוא לא כָּמוֹךָ) היא ההודאה, ההכרה שאנחנו חיים בחסד. שאנחנו זקוקים זה לזה. שהחיסרון, מחבר בינינו, מודים לקב״ה לאנשים שעוזרים לנו. זה מאפשר לנו להתעלות מעל האגו שאוחז בנו, ולאהוב את הסיטואציה שנקרית בדרכנו. 

גבורה שבהוד

שלושים יום לעומר, יום שני בערב אור ליום שלישי.

משמעת והצבת גבולות להודיה כשאנו מודים על כל התהליך שאנו עוברים. ההודיה שמביאה אותנו להיות ענוים, מידה זו צריכה להיות מבוססת על משמעת ומיקוד. מתי ההודיה שלי גורמת לי להיות בחסך עצמי שמשאיר אותי פסיבי חסר יוזמה, בעיני ובעיני הסובבים אותי. כשאנו חשים בהתרת הגבולות עלינו לתקן את המצב על ידי הצבת גבולות ברורים.

תפארת שבהוד

יום שלישי בערב, אור ליום רביעי, שלושים ואחד יום לעומר.

הזיווג של תפארת שבהוד הוא אותו מקום בנפש שמאפשר לנו להלך בעולם בפשטות ובכנות, מתוך קבלת מקומנו ונכונות להודות על האמת, גם אם היא חושפת את חולשתנו. גם כאשר נפלנו וטעינו, הדרך הפשוטה לשוב היא להודות בטעות ולהתחרט עליה בכנות. הודאה על האמת יש בה מחויבות תמימה לאמת, ללא התחכמות וחישובי אינטרסים. זה מאפשר לנו להתבונן פנימה בלי מעורבות שיש עמה שקר.

נצטרך לבדוק האם ההודיה והענווה שלנו מסונכרנת ונמצאות באחדות עם האמת הפנימית שלנו, והאם ההודיה גורמת לנו להיות סגורים ולא חברותיים, או שמא היא מתבטאת ביותר מדי אמפתיה לאחרים? האם ההודיה שאנחנו משתמשים בה בסיטואציה הנוכחית מביאה איתה את האיזון בין הנוכחות שלי בכלל לבין הנוכחות של אחרים בכלל. ביום זה אנו צריכים לייצר את האיזון במידת הענווה ולבדוק אם ההודיה שלנו מאוזנת? או שהיא מסורבלת ונבוכה? ופשוט, או להחסיר הודיה בפני האחרים, או למלאות את החסר שנוצר בעיני אנשים אחרים ובעיני.

שני הזיווגים נצח שבהוד – הוד שבהוד, מושטטים על שני שלבים בהתפתחות הפנימית שלנו. ספירות אלו נמצאות בין מידת הגאווה – אגו שהביאה אותנו להיות שתלטנים, לבין ההודיה שהביאה אותנו להיות ענוותנים, למעשה בכל סיטואציה אנו מונעים על ידי שתי הכוחות הללו שנועדו לפתח בנו את הרצון שיכירו בנוכחות שלנו. השאלה באיזה כלים נבחר כדי להשיג את ההכרה בנוכחות שלנו בכל תהליך כדי שנהיה משמעותיים לעצמנו ולסביבה. 

אם נבחר להתהדר בספירת ההוד בחלק השלילי שלה, אז נצטרך להפעיל את מידת הגאווה-אגו, ונדרוש באופן מיידי שיכירו בנוכחות שלנו ויתנו לנו את הכבוד המגיע לנו באותה סיטואציה. אם נבחר לנצח את כולם בספירת הנצח שבהוד בחלק השלילי שלה, נצטרך לחיות בהכחשה שלא מאפשרת לנו לקבל ולהודות בכישלונות שלנו שמגיעים מסיטואציות שנקרות בדרכנו, ונשליך לכיוון אנשים אחרים. כל זה נובע מהאמונה שאם כוח השליטה בידינו אנשים יתחילו לכבד אותנו ולהכיר בנוכחות שלנו. 

הריפוי של ספירת הנצח שבהוד, ספירת ההוד שבהוד, היא להפנים את העובדה שכדי לקבל הכרה נצטרך להיות אנושיים ולפתח בתוכנו את היכולת להודות בטעות, ודווקא תכונה זו הופכת אותנו ליותר מוערכים בעיני עצמנו ובעיני הסביבה שלנו בצורה נכונה ואמיתית.

נצח שבהוד

יום רביעי בערב, אור ליום חמישי. היום שלושים ושתיים יום לעומר. 

יכולת להיות בהודיה מבלי לשכוח את עצמנו. הודיה מביאה איתה את הענווה והצניעות. עלינו לבדוק ששתי מידות אלו אינן אמורות לגרום לנו להרגיש חלשים וחסרי ביטחון. נצח שבהוד מדגיש את העובדה שענווה אמיתית איננה הופכת אותנו לחסר יישע כדי שאחרים יוכלו להשתמש בנו ללא רשותנו, ההפך הוא הנכון – ענווה נותנת לנו את האפשרות להיות נוכחים בכל סיטואציה, ולשאול את עצמנו האם הענווה שלנו נתפסת כחולשה בעיני אחרים? ואם התשובה היא כן אז עלינו לתקן עיוות זה ביום של הנצח שבהוד.

הוד שבהוד

יום חמישי בערב, אור ליום שישי. היום שלושה ושלושים יום לעומר, ל״ג בעומר, יומא של ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי.

בלב כולנו יש צניעות וענווה, השאלה באיזו מידה אנו חשים תכונות אלה ובאיזה אופן. האם אנו חוששים להיות צנועים מדי? בנוסף, יש לבדוק את האותנטיות של הענווה. האם הענווה שלנו היא באמת ענווה? או שמא היא פשוט ביטוי נוסף של יהירות? האם אנחנו מתגאים מדי בענווה שלנו? האם אנו מנופפים בה? האם יש בה אינטרס עצמי? האם הענווה שלנו היא חלק נכבד של הטראומה שעברנו בילדותנו או שהיא אמיתית? לאחר שהבהרנו את הדברים לעצמנו באמצעות סיטואציות שונות, נעשה מאמץ לנקות את ההודיה ואת הענווה שלא יהיו תלויות בכל הסיטואציות שאנו עוברים, וכך כל אירוע שמזדמן בדרכנו מטופל ברמה הכי נקיה שיש.

הזיווג של ספירת ההוד עם ספירת היסוד מאפשר את ההתפתחות הבין אישית על ידי התבוננות עמוקה בכשלים החברתיים והמשפחתיים שעברנו או שעדיין אנו עוברים ואנחנו מסווגים אותם בתור תכונות שגורמות לנו להתנהג בדרך השלילית. ברגע שאנו מקבלים אותם ומודים עליהם מבקשים עליהם עזרה, מכאן מתחילה הדרך לשינוי בכשלים אלו. כדי לעשות את השינוי אנו צריכים לפתח בתוכנו את היכולת לקבל ולהכיל את המציאות למרות הקשיים והאתגרים שהיא מביאה. 

יסוד שבהוד

יום שישי בערב, אור ליום שבת. היום ארבעה ושלושים יום לעומר.

חיבור ויצירת קשר בין אישי באמצעות הודיה וענווה. ענווה לא אמורה להיות חוויה בודדה. תפקידה ליצור קשרים בעלי רובד עמוק עם אנשים אחרים או בין בני זוג. יום זה הוא היום שמאפשר לבדוק אם ההודיה שלנו והענווה שלנו מרחיקה אותנו מהסביבה האנושית שאנו חיים בתוכה או מקרבת אותנו זה לזה? האם הענווה שלנו מביאה לתוצאות? תוצאות ארוכות טווח? האם היא יוצרת בסיס יציב שעליו אנחנו והזולת יכולים לבנות קשר ולהתחבר? התשובה בגוף השאלה – עבודת חיינו היא הניסיון לחבר את ההפכים שאנו חיים לצידם ולהתחיל להנות מהמפגשים הללו בכל הרמות שהסיטואציה מאפשרת לנו.

מלכות שבהוד

יום שבת בערב, אור ליום ראשון. היום חמישה ושלושים יום לעומר.

הקב״ה מבקש ממשה רבינו למנות מחליף לעם ישראל: ״וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. כאן המלכות מתלבשת במלבושים שדורשים מאיתנו הנהגה שיש בה הובלה. כולנו קיבלנו את המלכות של ההוד רק שאין לנו את הכלים להבין איך להשתמש בספירה זו. הכלים הראשונים הם הלבוש הפיזי ולאחר מכן הלבוש הרגשי, כלומר כשאנו משתמשים בהוד אנו צריכים להסתכל עלינו ועל הסובבים אותנו מתוך שליחות וייעוד, ללכת זקוף, ולקבל את העובדה שמותר לנו להיות בתפקיד של מלכות שבהוד.״