את המאמר אני מקדיש לאיש החסד ירון רוזיאק ליום הולדת שלו בחודש אדר השנה.

ברכה ענקית לילד יום הולדת עידו רובינוב עלה והצלח בכדורגל ובחברים.

ראש חודש אדר

ראש חודש מהווה את השורש לכל חגי ומועדי ישראל, שכן כל המועדים נקבעים לפי תחילת החודש. הקב״ה אומר למשה רבנו: ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה״. פסוק זה מדגיש שהחודש אינו רק סימן חיצוני של זמן, אלא מתנה המלווה באחריות: הסמכות לקבוע את זמני ראש חודש והחגים מונחת בידינו. בכך עיצוב הזמן עובר לידי העם עצמו.

מסע פנימי באדר – בין ספק, רצון, אחריות וחירות

חג פורים מציב בפנינו את הספק – תחושת חוסר הוודאות שמאתגרת אותנו מבפנים. הספק מתגלה כשהעבר וההווה נפגשים: מה שהיה בטוח בעבר נבחן מול האפשרויות של ההווה. אדם שחווה כישלון או אכזבה ניצב מול הזדמנות חדשה ותוהה: ״אם ניסיתי אז וכשלתי, האם אצליח עכשיו?״. הספק אינו רק פחד מכישלון – הוא קריאה להתבוננות פנימית, הזדמנות לזהות אילו רצונות אמיתיים קיימים בתוכנו ואילו עדיין תלויים בעבר ומעכבים את חירותנו.

הרצון – הבחירה הפנימית

לאחר שהספק מוכר ומובחן בתודעה, מתחיל הרצון להתגבש ומתפצל לשני מסלולים:

רצון תיקון (תלוי בעבר): הרצון הזה שואף להשלים מה שלא הסתדר, לתקן כישלונות או לפצות על אכזבות. הוא ממוקד בתוצאה חיצונית וניזון מהצורך לאשר את עצמנו או להשיב משהו שאבד. הרצון הזה עשוי ליצור תחושת תנועה רגעית, אך בו-זמנית מחייב אותנו להישאר כבולים לעבר.

רצון פנימי: רצון זה ממוקד בהווה ובמה שטוב ונכון לנו עכשיו. הוא מבוסס על חיבור פנימי והכרה עצמית, מאפשר בחירה מודעת ויצירת מציאות חדשה, ומוביל לחירות אמיתית – שכן אינו תלוי באישור חיצוני או בזיכרונות העבר.

בחודש אדר, זמן של שמחה והתחדשות, מתגלה הזדמנות ייחודית: להבחין ברצונות שמושפעים מהעבר ולתת לרצון הפנימי שלנו להנחות את הבחירות שלנו. בכך, ההחלטות שלנו נעשות חופשיות ומודעות יותר, ואנו יוצרים מציאות פנימית חדשה המשוחררת ממגבלות העבר.

האחריות – לקיחת המושכות

האחריות היא הכלי שמגשר בין הרצון הפנימי לחירות, ומאפשרת לנו לפעול מתוך בחירה מודעת ולא מתוך תגובה אוטומטית לספק או לעבר. בחודש אדר היא מתבטאת בדפוסים שמסייעים לפריצה פנימית:

שבירת גבולות – יציאה מאזור הנוחות והרחבת אפשרויות.

שחרור מהכובד – הקלה פנימית למחשבה וליצירתיות.

שמחה מניעה – אנרגיה פנימית שמובילה שינוי וצמיחה.

התעלות פנימית – ראייה רחבה מעבר לקושי והיכולת לבחור בגישה חדשה ומעצימה.

החירות – פרי הרצון והאחריות

כאשר הרצון הפנימי והבחירה מודעים, נולדת החירות האמיתית: היכולת לבחור כיצד לפעול בכל מצב, בלי תלות באישור חיצוני; שמחה פנימית שממיסה ספק ומחזירה ודאות; כוח להיות שלם מול העבר וליצור מציאות חדשה בהווה. בחודש אדר ובפורים, השמחה והקלילות ממיסות את הספק, מרחיבות את הלב ומאפשרות תנועה אמיתית – במקום היסוס, בחירה; במקום קיפאון, התקדמות; במקום פחד, אומץ פנימי.

מכאן מתחילה ראשית העצמאות: כשאנו נוטלים אחריות על מעשינו, הזמן הופך למרחב בחירה ומודעות פנימית. מתוך הכוונה פנימה צומחת חירות אמיתית – היכולת לכוון את מחשבותינו, רגשותינו ומעשינו ולהיות מנהיגים פנימיים של חיינו. ראש חודש מזכיר שהכוח לעצב את חיינו נמצא בידינו, ושאפשר לחיות חיים מודעים, פנימיים ועצמאיים.

ולסיום, יהי רצון שהמסע של חודש אדר ישחרר אותנו מהספק הטמון בכל אירוע, ויפתח את דרכנו לבחירה חופשית, מודעת ומלאת אמונה פנימית.

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, חַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה. לְשָׂשׂוֹן, שִׂמְחָה, יְשׁוּעָה וְנֶחָמָה, פַּרְנָסָה וְכַלְכָּלָה, חַיִּים מְלֵאֵי טוֹב וְשָׁלוֹם, מְחִילַת חֵטְא וּסְלִיחַת עָו‍ֹן. וִיהִי הַחֹדֶשׁ סוֹף וָקֵץ לְכָל צָרוֹתֵינוּ, תְּחִלָּה לְפִדְיוֹן נַפְשֵׁנוּ, מָלֵא אוֹר, תִּקְוָה וְשֶׁפַע בְּכָל יוֹם.

משה רבנו – שליחות, ענווה והנהגה מתוך הסתר

הגמרא במסכת מגילה (דף י״ג עמוד א׳) מביאה את הפסוק: ״הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל״. כאשר נפל הפור בחודש אדר, שמח המן – מפני שסבר שהחודש שבו נפטר משה רבנו הוא עת פורענות לישראל. אך לא ידע כי בז׳ באדר נולד משה רבנו עצמו. שמחתו נבעה מראיית הסיום בלבד, מבלי להבין שבאותו יום טמון גם יסוד של התחלה. כאן מתגלה עיקרון יסודי: לא כל הסתר הוא העדר, ולא כל סיום הוא כיליון.

משה רבנו נולד לתוך מציאות של שעבוד וגזירה, ובכל זאת כבר בראשית דרכו ניכר בו אור פנימי. מנהיגותו אינה צומחת מכוח חיצוני, אלא מתוך זיקה עמוקה לעם ותחושת שליחות. במעמד הסנה מתבררת מהותה של הנהגה זו: משה רבנו אינו מבקש שררה ואף מסתייג מן התפקיד. דווקא סירובו הראשוני מגלה את עומק ענוותו.

מידת הענווה של משה מופיעה בפסוק: ״וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד״. ענווה איננה ביטול ערך עצמי, אלא מודעות ברורה למקור הכוח. האדם מכיר בכישוריו, אך יודע כי הם פיקדון מאת ה׳. מתוך ענווה זו נעשה משה רבנו כלי נאמן לדבר ה׳, והקול שלו נעשה צלול וברור, ללא תערובת של אינטרס אישי.

שיא מדרגתו מתגלה במתן תורה: משה רבנו משמש צינור נאמן לדבר ה׳, והחוקים והמצוות אינם תוצר של מחשבה אנושית בלבד, אלא דבר ה׳ המתגלה דרך שליח עניו. הענווה איננה חולשה – היא התנאי לצלילות נבואית ולהנהגה מדויקת.

גם בשעות משבר מתגלה עומק זה. לאחר חטא העגל ניצב משה רבנו בין הדין לרחמים, מתפלל ומוסר נפשו למען העם. שבירת הלוחות אינה תגובה רגשית, אלא מעשה של אחריות וחיבור בין עומק פנימי לפעולה ציבורית אמיצה.

פטירתו בז׳ באדר איננה הסתלקות של אור, אלא מעבר מהנהגה גלויה להשפעה פנימית ומתמשכת. כאן משתלב מושג נוסף: הסתר פנים. לעיתים הנהגת ה׳ אינה ניכרת בגלוי, אך דווקא בהסתר מתבררת עומקה. כך במגילת אסתר – שמו של ה׳ אינו נזכר, ובכל זאת ההשגחה שזורה בכל פרט. ההסתר איננו ריקנות, אלא הנהגה עמוקה שאינה זקוקה לרעש חיצוני.

הקשר לתורה

התורה עוקבת אחר משה רבנו מהרגע הראשון ועד מותו, משקפת את עולמו הפנימי ואת קולו הצלול. בספר דברים, למשל, קולו נשמע ברור ומכוון – הוא מדבר ומעביר את דבר ה׳ ישירות לעם. ההתבטלות שלו יוצרת מרחב שבו גם האני שלו וגם העם יכולים ״להשתקף״ בצורה ברורה – הוא אינו נמחק, אלא קולו הופך צלול ומנחה.

משה רבנו הוא דמות שבה ההתבטלות לקב״ה הופכת למקור כוח. המודעות הפנימית שלו והקול הצלול יוצרים הנהגה אמיתית; התורה משקפת את שילוב הענווה, ההבנה וההנהגה, ומדגישה שהמנהיגות הטובה ביותר צומחת מתוך הסתר פנימי ולא מתוך ראוותנות או כוח.