פרשת וישב התשפ״ו

מהמעלה הראשונה אני מברך את מושיק לוי ביום הולדת שמח ומאחל לך הצלחה בתחומים שאתה בוחר להתמקד בהם.
מהמעלה השניה אני מברך את מאיר עזרא ביום הולדת שמח ומאחל לך הצלחה בכל אשר תבחר.
מהמעלה השלישית אני מברך את מאור שמעון בר יוחאי ברפואת הגוף והמוח: ״שבת היא מלזעוק ורפואה שלמה קרובה לבוא״.

פרשת וישב – החלום, השבר ותחילת הצמיחה

פרשת וַיֵּשֶׁב נפתחת באורם הפנימי של חלומות יוסף, המהווים שער להבנת מהלך חייו המופלא. הפרשה אינה עומדת לבדה; היא חלק ממהלך גדול המתפרש על פני חמש פרשות: ויצא, וישב, מקץ, ויגש, ויחי. אלו משרטטות יחד את מהלך חייו של יעקב אבינו ואת דמותו הייחודית של יוסף הצדיק.

במרכז הפרשה עומד סיפור מכירת יוסף, המהווה נקודת מפנה בחיי משפחת יעקב אבינו, שממנה מתחילה שרשרת אירועים שתוביל לירידת יעקב אבינו ובניו למצרים, ומשם, בשלב מאוחר יותר, לשעבוד וגאולת עם ישראל.

לצד הציר המרכזי מופיעים פרקים נוספים: ירידת יוסף לבור ומכירתו לישמעאלים, קורותיו בבית פוטיפר, וכן סיפור יהודה ותמר – פרק הנראה צדדי אך הוא חלק מהמהלך האלוקי הכולל. כל אחד מהם מוסיף נדבך בהבנת הדמויות ובבניין בית יעקב. באופן זה, פרשת וַיֵּשֶׁב אינה רק עוד חוליה בסיפור, היא נקודת הפתיחה למהלך עמוק, שבו הבית של יעקב אבינו מתערער מבפנים, ומתוך השבר הזה מתחילה צמיחה חדשה.

יוסף הצדיק: מהשורש בבית יעקב אביו ועד הירידה למצרים

״וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו–בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן״. השאיפה לשלווה שנקטעה: יעקב אבינו מבקש להגיע לרגע של יציבות אחרי שנים של נדודים ומאבקים. רש״י מלמד אותנו שדווקא בשעה זו מתפרץ הסיפור של יוסף. התורה מלמדת שהשלווה איננה מצב קבוע, אלא הזמנה לבירור פנימי – מה בתוכו של אדם עדיין דורש תיקון. אל תוך השאיפה לשקט נכנס הפער העמוק שבין יוסף לאחיו.

יוסף: אהבה מיוחדת וחלום שאינו בשל

יוסף זוכה ליחס מיוחד מיעקב אביו, המתבטא בכתונת הפסים. הבחירה הזו מבליטה אותו ומחוללת מתח בין האחים. יוסף, נער צעיר בעל רגישות נבואית אך ללא ניסיון חיים, מביא את ״דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם״ ומספר את חלומותיו:

״וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים, בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי, וְגַם-נִצָּבָה; וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי״.

והוא מספר באותו הדרך עוד חלום: ״וַיֹּאמֶר, הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים, מִשְׁתַּחֲוִים לִי-וַיְקַנְאוּ-בוֹ, אֶחָיו; וְאָבִיו, שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר״.

האחים רואים בכך יוהרה, אבל יעקב אבינו מבין שיש בו אמת, והוא מבין שיוסף בנו עדיין חסר בשלות בדרך הצגתו. כוחותיו הרוחניים ניכרים, אך אינם מתורגמים למודעות בין־אישית, והפער מחריף את הנתק בתוך המשפחה.

חז״ל מלמדים: ״בשלושה דברים אדם משתנה מחברו: בקול, במראה ובדעת״. השונות כשלעצמה אינה בעיה; הקושי מתחיל כשהיא אינה מובנת או מקבלת מקום. אז היא הופכת לריחוק ולקנאה. וכשהיא פוגשת שפה וחמלה, היא נפתחת למפגש.

מראה (שונות גלויה): כתונת הפסים, יחס יעקב אבינו ואופיו הנערי מבדלים את יוסף ויוצרים סביבו ציפיות שהאחים מתקשים להכיל.

קול (שפה שלא נקלטת): יוסף משתף בחלומותיו ומדבר מעולם פנימי אחר, אך הקול שלו אינו תואם את יכולת ההקשבה בבית, ומעורר ריחוק.

דעת (תודעה שאינה מסונכרנת): יוסף חי בתחושת שליחות ורואה תנועה אלוקית בחייו, אך חסר את הכלי לבטא זאת כך שאחיו יוכלו להבין. הפער התודעתי יוצר את אי־התקשורת העמוקה ביותר.

מכירת יוסף: הנפילה שמתחילה תיקון

בשליחותו לראות את שלום אחיו פורץ המשבר. האחים מסירים את כותנתו, משליכים אותו לבור ומוכרים אותו לישמעאלים. מבחינתם – פתרון למתח. מבחינת התורה – פתיחת תהליך מורכב שבו יוסף יוצא מביתו כדי להיבנות מבחוץ, בתהליך שלא ניתן להבין בשלב זה אך יהפוך ליסוד בגאולת ישראל.

למה התורה מפסיקה את סיפור יוסף ומשלבת את פרשת יהודה ותמר? המימד העמוק

במבט ראשון נראה שהפרשה ״נקטעת״ באחת: מתוך הדרמה של מכירת יוסף, השלכתו לבור וירידתו למצרים, לפתע מופיע סיפור חדש, אחר, כמעט מנותק – יהודה ותמר. אבל בעומק, זהו לא ניתוק. זהו תיקון.

התורה מבקשת לעצור את ההידרדרות, לא בסיפור, אלא בנפש: ״וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו״. לא רק ירידה פיזית. זו ירידה תודעתית, מוסרית, מנהיגותית. האחים מאבדים את יוסף, ובעקבות זאת הם מאבדים את עצמם, ויהודה, מי שהוביל את ההחלטה למכור את יוסף לישמעאלים, נופל למקום של בלבול. הירידה עצמה מסמנת שמשהו במבנה הפנימי של המשפחה נשבר. ברגע הזה התורה עוצרת את סיפור יוסף ואומרת: לפני שתבינו איך יוסף נבנה, עליכם להבין איך יהודה מתפורר, ואיך הוא שב ונבנה.

הסיפור של יהודה ותמר הוא שלב־הביניים ההכרחי שבו יהודה מתרסק ומתוקן.

תמר – המראה של יהודה: תמר אינה פרשה צדדית, היא המראה של יהודה. היא היחידה שעמדה מולו באומץ ובשקט והחזירה אותו אל עצמו. היא זו שאמרה ללא מילה נוספת אלא במעשה: ״הַכֶּר-נָא-לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה״? המילים ״הַכֶּר-נָא״ הן אותן מילים שאמרו האחים ליעקב אבינו כאשר הביאו את כתונת יוסף: ״הַכֶּר-נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא״. התורה מציבה מראה חדה. יהודה שותף להרגשת האובדן של אביו, ועכשיו המראה הזו חוזרת אליו בדיוק באותן מילים. לא כדי להאשים אותו רגשית, אלא כדי להעיר אותו. זהו רגע לידה. רגע שבו אדם מכיר באמת של עצמו.

יהודה לוקח אחריות ואומר: ״צָדְקָה מִמֶּנִּי״. מילים שמעלות אותו בחזרה. מכאן ואילך, הוא מתחיל להיות ראוי להנהגה.

יוסף נבנה במצרים, יהודה נבנה מבפנים

יוסף נשלח למסע של התעלות במצרים, אבל התורה מלמדת: עלייתו של יוסף לא הייתה יכולה להתרחש ללא תיקונו של יהודה. אלו שני תהליכים מקבילים:

יוסף נבנה מתוך הבדידות, החלומות, הפחדים, הירידה לבור ולכלא.

יהודה נבנה מתוך אחריות, הסכמה לשאת אשמה, מפגש עם כישלון וקטנות.

שני הכוחות הללו, החולם (יוסף) והאחראי־המנהיג (יהודה), הם שני היסודות של עם ישראל. התורה מפסיקה את הסיפור כדי ללמד אותנו שאי אפשר להקים עַם רק מחלום, ולא רק מאחריות. שני הכוחות חייבים להתמזג.

רגע זה נחתם בממד הנצח, לידתו של פרץ: מתוך השבר הזה נולד פרץ, שממנו נולד דוד המלך. זהו מסר עמוק הנוגע לכל אדם: גדולתם של מלכים לא נוצרת ממציאות מושלמת, אלא מתוך תיקון, אמת, אחריות ויכולת לעמוד מול הפצע ולגדול ממנו. התורה מפסיקה את סיפור יוסף כדי לומר: הדרך לגאולה אינה בנויה רק מעליות, אלא מהסכמה לירידה שמביאה תיקון.

המשמעות הנפשית – כל אדם עובר במהלך חייו את ״פרשת יהודה ותמר״ שלו. לפעמים הסיפור הפנימי של האדם ׳נקטע׳, הוא בדרך, יש לו חלום, יש תנועה קדימה, ופתאום הוא נזרק לסיפור אחר – לא נוח, כואב, מביך, מבלבל. זו לא הפרעה לעלילה, זו בניית העלילה. דווקא הרגעים שבהם האדם פוגש את הפצע, את הטעות, את האחריות, את הבלבול – אלו הרגעים שמולידים בתוכו עומק, אמת וגדלות. התורה מלמדת: לפני שיוסף מתקרב אל מלכותו, יהודה מתקן את הנהגתו. וכך גם האדם: לפני שהחזון יתממש, הלב צריך להיבנות.

יוסף בבית פוטיפר – עמוד של נאמנות

במצרים בולט יוסף מיד ביושרו ובכוח הנהגתו, וזוכה לאמון מלא בבית פוטיפר. כאשר אשת פוטיפר מנסה להחטיא אותו, תשובתו קצרה ובהירה: ״וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת, וְחָטָאתִי, לֵאלֹהִים״. זהו רגע מכריע, יוסף מתגלה כמי שמאמין באמת הפנימית שלו גם במקום זר ולחוץ.

יוסף בבית הסוהר – עומק האור שבחושך

בכלא, במקום שאדם עלול להישבר בו, מתבררת גדולתו של יוסף. הוא מתמסר לתפקידו, זוכה לאמון מנהל בית הסוהר, ובדרך שומע ומפרש את חלומות שר המשקים ושר האופים בדיוק מלא. כאשר הוא מבקש משר המשקים להזכירו לפני פרעה, נאמר: ״וְלֹא-זָכַר שַׂר-הַמַּשְׁקִים אֶת-יוֹסֵף, וַיִּשְׁכָּחֵהוּ״. התהליך שאותו עובר יוסף מן הבית, אל הבור, אל בית פוטיפר, אל הכלא, בונה מנהיגות שאינה נשענת על נסיבות חיצוניות אלא על נאמנות לעיקר הפנימי.

הרהורים על הפרשה: יוסף, החלום והקול הפנימי

יעקב אבינו מבקש סוף-סוף מנוחה, אך דווקא אז מתפרץ אל חייו סיפורו של יוסף – הכוח הדוחף קדימה, השאיפה להתרחב ולהגשים. כבר ברגע לידתו טמון בו הזרע הזה. רחל אמנו מבינה: ״וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְהוָה לִי בֵּן אַחֵר", ומשקיעה בו תנועה טבעית של צמיחה מתמדת. שאיפה זו נולדת מהפער שבין המצוי לבין חזון שעדיין לא הופיע. אך כוחות של התקדמות עלולים לעורר התנגדות וכאב, רגשות המופיעים בין האחים ויוצרים מרחק ומתח.

כאן עולה הקנאה, שהיא איננה רק רצון במה שיש לזולת, אלא כאב הנפתח כאשר אדם פוגש בתוכו מקום לא-פתור: חסר מוחשי או פנימי, ביטחון, ערך, אהבה או נוכחות. הקנאה של האחים ביוסף מבטאת את ההבדל בין זהות קיימת לבין מי שכל אחד מהם מבקש להיות. כאשר הקנאה נשארת ללא שיחה, היא מתרחבת לכעס ושיפוטיות. אך כשמעיזים לתת לכאב הזה מילים, הוא יכול להפוך למפגש, להבנה וקרבה. תקשורת נכונה משנה את כיוון התנועה, הפירוד הופך להתבוננות.

הרב קוק מאיר את העיקרון הזה: ״הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק… אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה״.

כך גם יוסף: החלומות שלו אמיתיים, אך האופן שבו הוצגו יצר התנגדות. במסעו הוא לומד שהחזון כשלעצמו אינו מספיק, יש לבטא אותו בדרך שמוסיפה אור בעולם, ולא חושך. מכאן הוא מתחיל לפעול מתוך תוספת של אמת ולא מתוך כפייה.

כולנו עוברים תהליכים דומים. לעיתים החזון הפנימי מופיע בתחילה באופן בוסרי, דוחף ומבלבל. העבודה היא לזקק אותו, להבין מה מניע אותנו, להכיר את המקומות הלא-פתורים, ולהפוך את התנועה הזו לזהות יציבה ובהירה שמסוגלת לפעול בעולם מתוך עומק ואמת.