פרשת יתרו התשפ״ו

מהנהגה אישית לאחדות לאומית

פרשת יתרו מגלמת בתוכה את מהות ההנהגה, האחריות והאצלת הסמכויות. היא מזוהה אמנם בראש ובראשונה עם מעמד הר סיני ומתן התורה, אך פתיחתה עוסקת דווקא בדמותו של יתרו: ״וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ״. כאשר הוא שומע על יציאת בני ישראל ועל כל אשר עשה ה׳ לעם ישראל, תגובתו הראשונה היא אמונה עמוקה: ״עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-גָדוֹל יְהוָה מִכָּל-הָאֱלֹהִים״.

הכרה זו מבטאת את יראת ה׳ של יתרו ואת הבנתו שמקור ההנהגה וההשגחה הוא אחד. אך יתרו אינו נשאר בשלב ההתרשמות בלבד. כשהוא מגיע אל מחנה ישראל ומתבונן במערכת הניהול, הוא רואה את משה רבנו עומד לבדו ומטפל בכל ענייני העם – מהבוקר ועד הערב. בכדי להבין את טיבה של הנהגה זו, משה רבנו מסביר לו: ״כִּי-יָבֹא אֵלַי הָעָם, לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים… וְהוֹדַעְתִּי אֶת-חֻקֵּי הָאֱלֹהִים, וְאֶת-תּוֹרֹתָיו״.

מדבריו משתמע כי אין זה תפקיד של הכרעה טכנית גרידא, אלא הנהגה רוחנית רחבה: בירור רצון ה׳, הכוונת העם והטמעת דיני התורה. מתוך תודעת שליחות עמוקה ותחושת אחריות, משה רבנו מקבל עליו את העול הזה לבדו. כשהתמונה מתבהרת, פונה יתרו אל משה ומביע את דעתו: ״לֹא-טוֹב, הַדָּבָר, אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂה… לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ״. ולכן הוא מציע למשה פתרון מעשי: להקים מערכת הנהגה מדורגת, המבוססת על חלוקת אחריות והאצלת סמכויות. כך המשא יתחלק, העם יקבל מענה מהיר וצודק, והמנהיג עצמו לא יישחק מעומס בלתי אפשרי.

אבל לא די בכך – חשובה גם זהותם הערכית של המנהיגים. יתרו מוסיף: ״וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת – שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, בְּכָל-עֵת, וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם״. קריטריונים אלו מגדירים הנהגה תורנית אמיתית: יראת ה׳, דבקות באמת וניקיון כפיים.

בעצתו של יתרו מתגלית תפיסת הנהגה ברורה: מנהיגות אמיתית אינה נבחנת רק ביכולת להכריע או לשלוט, אלא ביכולת לחלוק אחריות, להבטיח צדק ולמנות מנהיגים הראויים לכך ביושרם ובמידותיהם. כאן מסתיים חלקו של יתרו, העוסק בעקרונות ההנהגה, ומכאן נפתח חלקו של עם ישראל – יישום ועיצוב הדברים בתוך המציאות הלאומית.

עם ישראל סיים את תהליך קריעת ים סוף, אירוע מכונן שבו נטבעו בלב העם היראה והאמונה בקב״ה, כפי שנאמר: ״וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְהֹוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהֹוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ״. מתוך חוויה רוחנית זו העם מוכן להתקדם לשלב הבא בהתגבשותו: מעם שחווה אמונה ויראה, לעם החי על פי מצוות ה׳ ומערכת ערכים מחייבת המכוונת את דרכו.

כעת מסתיים שלב הנסים והאופוריה, והעם נכנס לשלב של חינוך והיערכות רוחנית ומנהיגותית. הם יוצאים ממדבר רפידים ונעים אל מדבר סיני, שם הם מתמקמים ״נֶגֶד הָהָר״, במיקום שמכין אותם לקראת קבלת התורה, שהיא הבסיס להתגבשות העם כחברה מאורגנת ומחויבת. זו הייתה ההכנה האמיתית למתן תורה: לא ״להפוך לאנשים זהים״, אלא ללמוד להישאר שונים ועדיין לפעול כקבוצה – להיות ״איש אחד בלב אחד״, גם מול שונות וחילוקי דעות. בדיוק כאן נבנה יסוד ההנהגה והחברה היהודית: אחדות המבוססת על בחירה.

כשעם ישראל מגיע להר סיני, הביטוי ״וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר״ מופיע בלשון יחיד, ולא במקרה. המילים הללו אינן מתארות רק מיקום גאוגרפי, אלא גם מצב רוחני ומנהיגותי: העם עמד במעמד שבו הוא מתכנס כאחד ומתכונן לקבלת התורה. חז״ל מדגישים כי בשלב זה עם ישראל עמד ״כאיש אחד בלב אחד״ – אחדות פנימית שהיא תנאי הכרחי לקבלת חוקי האלוקים.

זהו אחד המרכיבים העמוקים של ההכנה למתן תורה. עד אותו רגע העם לא היה מאוחד באופן מוחלט; בתוך ציבור גדול ומגוון קיימים חילוקי דעות, מתחים ומאבקים – תופעה טבעית של חברה בתנועה. בהר סיני נולדת אחדות מסוג אחר: לא אחידות מחשבתית, אלא הסכמה על מטרה משותפת. לא כולם חשבו אותו הדבר, אך כולם היו מוכנים לכבד זה את זה, להתגמש ולפעול יחד למען ערך עליון משותף. ברגע שבו העם התכנס כאיש אחד בלב אחד, נפתח השלב הבא של ההדרכה האלוקית – מתן עשרת הדיברות, שהם מסלול לחיים בעלי משמעות.

עשרת הדיברות הן אבני היסוד של עם ישראל: מהן נובעות תרי״ג מצוות, עבודת המידות ועשיית חסד. הן אינן רק חוקים חיצוניים, אלא קריאה לשינוי פנימי – להבחין בין טוב לרע ולשאת באחריות על מעשינו. הן כתובות בלשון יחיד כדי להדגיש שכל אחד ואחת עומדים בפני בחירה אישית. אין די בדיבורים בלבד: עשרת הדיברות פותחות תהליך שמתחיל באמונה וממשיך במעשים – שמירת מצוות ועבודת ה׳, ובסופו של דבר בהעמקת המידות דרך חסד ונתינה. הן מסתיימות בהרגשה פנימית של התעלות וחיבור לאור האמונה.

בנוסף, עשרת הדיברות יוצרות איזון בין הגוף לנפש, בין העולם החומרי לעולם הרוחני. הן מלמדות שהחיים הטובים הם אלה שבהם גם התשוקות וגם הערכים מכוונים אותנו יחד, בדרך של משמעות ושלמות. לאחר קריעת ים סוף חווה עם ישראל אמונה עזה בעקבות ההתגלות האלוקית, אך הייתה זו אמונה רגעית – תגובה ישירה לנס. התורה אינה מסתפקת באמונה של רגע: היא שואפת להפוך את האמונה למבנה פנימי יציב שמלווה את האדם בכל חייו.

לכן, במעמד הר סיני, הדיבור מתחיל דווקא בדיבר הראשון: ״אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ״. דיבר זה מהווה את יסוד האמונה: אמונה המבוססת על השכל, ההכרה והבחירה. הוא מדגיש כי מצוות האמונה איננה רק ״תחושה״, אלא החלטה פנימית מודעת, אמונה שמגיעה מתוך הבנה ובחירה חופשית. כי מי שחי בעולם שבו אין אמונה, חי בעולם חסר משמעות.

הדיבר השני אומר: ״לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכׇל תְּמוּנָה… לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם כִּי אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ״. בעבר האיום היה מפני פסל פיזי, אך בעידן שלנו האתגר מודרני יותר: הצפת מסרים, אידיאלים ודפוסים רבים שמציעים משמעות לחיים – הצלחה, נראות, צריכה, מסכים וחופש מוחלט. הדיבר השני מזכיר בעדינות כי יש מרכז אחד אמיתי לחיים: הנהגתו של הקב״ה. כאשר המרכז הזה מיטשטש, האדם עלול לאבד את כיוון דרכו ולהידרדר לחיפוש מתמיד אחרי משמעות במקומות זרים.

במיוחד הילדים של היום זקוקים להנחיה ברורה: הדיבר השני מבקש ללמד אותם שלא לתת לעולם להגדיר את זהותם. אין צורך לרדוף אחרי כל מגמה או מסר חולף. כדי לגדול יציב, אדם זקוק לשקט פנימי, להעלאת הערך העצמי ועוגן רוחני־רגשי שמעניק יציבות ומשמעות. כאן נכנס תפקיד ההורים: החינוך האמיתי מתרחש בבית, דרך האווירה והדוגמה האישית. ההורים אינם רק מעבירי ידע, אלא מעצבי מציאות ערכית. כאשר הבית מתנהל מתוך אמונה, אחריות וערכים, הילדים סופגים זאת באופן טבעי. חז״ל מלמדים שהילדים לומדים בראש ובראשונה מן הדוגמה של הוריהם, ולא רק מן הדברים הנאמרים להם.

גם הביטוי ״פֹּקֵד עֲוֺן אָבֹת עַל בָּנִים״ אינו נועד להישמע כאיום של עונש, אלא כתיאור של תהליך חינוכי: הדור הבא נושא עמו את ההשפעות של הבית שבו גדל. בית שמחובר לערכים ולאמונה מעניק לילד יסודות יציבים; בית חסר כיוון מותיר את הילד לחפש משמעות במקומות אחרים. לכן, כדי שהילד יגדל יציב, הוא צריך לראות בבית חיים עם ערכים – לא רק במילים, אלא במעשה – ולחוות בתוך החיים האלה את נוכחותו והנהגתו של הקב״ה.

הדיבר החמישי אומר: ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ״. הוא מהווה יסוד מוסרי וחברתי: כיבוד ההורים אינו רק חובה משפחתית, אלא אבן יסוד לקיום אנושי. ההורים העניקו לנו חיים, חינוך, ערכים וזהות; כאשר אנו מכבדים אותם, נשמר רצף הדורות ונבנה קשר משפחתי יציב. הבטחת ״יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ״ אינה מבטיחה רק שנים רבות, אלא איכות חיים. כיבוד הדדי יוצר סדר, שלווה ושייכות, ומעניק לכל יום משמעות עמוקה יותר.

כיבוד ההורים מתבטא במעשים: בכבוד בדיבור ובטון גם כשהמצב מורכב; בהקשבה ובהבנה גם כשיש מחלוקת; בעזרה מעשית, רגשית או כלכלית; בשמירה על כבודם ובמניעת השפלה. בנוסף, הכיבוד אינו מוגבל לאנשים עצמם, אלא גם לערכים ולמסורת שהם העבירו. כמו שנאמר: ״שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ״. האב מסמל ניסיון, גבולות ומשמעת, והאם מסמלת בית, חינוך, אמונה וערכים. הכיבוד הוא שמירה על הדרך שלהם והמשך חיינו בהתאם לערכיהם.

הדיבר הרביעי: ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״, מדבר על קדושת הזמן. השבת אינה רק הפסקה מעבודה, אלא עצירה תודעתית: רגע שבו עוצרים את המרוץ, את הלחץ ואת הצורך להיות תמיד בעשייה. כבר בסיפור הבריאה נאמר: ״וַיְכַל אֱלֹהִים… וַיִּשְׁבֹּת״, מתוך הבנה שהשלמות נוצרת גם מתוך גבול. השבת מלמדת שיש קצב טבעי לחיים, וחירות אמיתית אינה תלויה בהישגים, אלא ביכולת לנהל את הזמן: לעצור, להתחדש ולהתמלא מחדש.

הציווי ״זכור ושמור״ מבטא שני היבטים של השבת: זכור – חיבור ומשמעות; שמור – גבול וריסון. השילוב בין השניים יוצר שלמות, ולכן נהוג להדליק שני נרות שבת: אחד לזיכרון ואחד לשמירה. השבת היא גם זמן של הארה פנימית – מפגש עם עצמנו, עם המשפחה ועם הקהילה. האור של השבת נשאר כתפיסה פנימית, ככוח שמלווה את האדם לאורך השבוע ומעניק לו יציבות ורוגע. לכן השבת אינה הגבלה, אלא מקור לחירות, לשלווה וזרימה.

הדיבר האחרון אינו פונה אל מעשה חיצוני, אלא אל הלב: ״לֹא תַחְמֹד״ – אל תיתן לקנאה להכתיב את מחשבתך ואת רגשותיך. הקנאה משקפת חוסר שקט פנימי, מצב שבו האדם אינו נמצא בתוך חייו שלו, אלא עסוק בהשוואה לאחרים. בכך הוא מאבד את היכולת לראות את המשמעות שבקיום שלו, את הזהות שלו ואת הערך האמיתי שבחיים. כאן נוצר החיבור לדיבר הראשון: התורה מתחילה באמונה: ״אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ״, ומסתיימת בבקשה לשליטה פנימית. האמונה נותנת לנו כיוון, והדיבר האחרון מלמד אותנו כיצד להישאר במסלול הזה גם ברגש: לחיות את החיים שלנו בשלמות, בלי להיסחף אחרי קנאה, ובכך להשיג חיים בעלי משמעות אמיתית.

שבת שלום.

ברכות

לפזית הנאמן, המון מזל טוב. עלי והצליחי בכל מעשי ידייך, מאחלים עמותת עולם חסד – הכוח הפנימי.

לשרון בן ששון, מזל טוב גדול ליום הולדתך. עלי והצליחי בכל אשר תפני, מאחלים עמותת עולם חסד – הכוח הפנימי.

לעדי עמרני, מזל טוב גדול ליום הולדתך. עלי והצליחי בכל הדרכים שאת הולכת בהן, מאחלים עמותת עולם חסד – הכוח הפנימי.

לשגית ברייטמן, מזל טוב גדול ליום הולדתך. עלי והצליחי בכל מעשה ידייך, מאחלים עמותת עולם חסד – הכוח הפנימי.

לנסי וגיתית, מזל טוב לרגל חתונתכם. עלו והצליחו, מאחלים עמותת עולם חסד – הכוח הפנימי.

כמו כן אנו זוכרים את טובה חורש זכרונה לברכה, שהשבת פקידת שנתה. יהי זכרה ברוך.

עמותת עולם חסד והכוח הפנימי מרכינים ראש לזכרו של הצדיק נעים מזרחי, שהשבת פקידת שנתו. יהי זכרו ברוך. ומאחלים לרונן, צחי, אילן וברק מזרחי הצלחה בכל הדרכים שאתם הולכים בהן.