פרשת ויגש התשפ״ו

בכל שבוע אנו פוגשים בתורה לא רק סיפור עתיק, אלא מַרְאָה חיה המשקפת ומעוררת לחיים את נפש האדם. כל פרשה היא הזמנה להתבוננות, לתיקון, ולמפגש מחודש עם האור האלוקי הפועם בתוכנו.

פרשת ויגש – תנועת המפגש

הפרשה נפתחת בתנועה. לא בדיון, לא בהצהרה, אלא בצעד ממשי. יהודה יוצא מבין אחיו וניגש לבדו אל שליט מצרים. הוא עומד מול מי שמחזיק בגורל בנימין, מול כוח שאינו יודע כיצד יגיב. זהו רגע שבו נפסק הדיבור בעקיפין. עד כה הכאב, הפחד והאשמה במשפחת יעקב אבינו נוהלו דרך תיווך, שליחים, ניסוחים זהירים, שתיקות. איש לא עמד ישירות מול האדם עצמו.

יהודה ניגש: ״וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה״. הדיבור של יהודה אינו נאום פוליטי ואינו ניסיון תמרון. זהו סיפור משפחתי פשוט וכואב, אב זקן, בן אהוב, ומשפחה שכבר אינה יכולה לשאת אובדן נוסף. ואז מגיע רגע שאין ממנו חזרה: ״וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר״. יהודה מציע את עצמו. לא כסמל, אלא כמעשה. גוף תחת גוף, גורל תחת גורל. כאן מתרחש שינוי עמוק, לא בגלל מילים יפות, אלא בגלל נכונות לשלם מחיר. יהודה אינו מנסה לשלוט במצב, הוא נכנס אליו במלוא האחריות.

מולו עומד יוסף. לא רק שליט מצרים, אלא אדם הנושא עבר של מכירה, גלות ובדידות. כל הכוח בידיו, להעניש, להשפיל, להשיב את הסיפור לאחור. אך יוסף שותק. הוא שומע את יהודה, והעבר כולו נוכח בחדר מבלי להיאמר. ואז המתח נשבר. הבכי פורץ, והזהות נחשפת: ״וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי״. זה איננו רגע של נקמה, אלא של בחירה. יוסף בוחר שלא לתת לעבר לנהל את ההווה. הוא אינו מכחיש את הכאב, אך גם אינו פועל מתוכו. במקום להחזיר את הסיפור אל הפצע, הוא פותח אותו קדימה.

כך, במפגש שבין יהודה ליוסף, נפתח עתיד. לא מפני שהעבר נמחק, אלא מפני שאיש מהם אינו בורח ממנו. יהודה נושא אחריות ואינו נסוג, יוסף נושא פצע, אך אינו מוסר לו את ההנהגה. מן המקום הזה מתאפשר מפגש שאיננו תגובה אוטומטית, אלא נוכחות חיה ומודעת. ומתוך נוכחות זו הבשורה מגיעה אל יעקב אבינו. הוא שומע שיוסף חי, אך ליבו מסרב להאמין. רק כאשר הוא רואה את העגלות, את הסימנים הממשיים, רוחו שבה אליו.

הירידה למצרים איננה רק מסע גיאוגרפי, אלא תנועה נפשית, ממקום של אובדן למקום של מפגש. החיבוק והבכי בין יעקב אבינו ליוסף נאמרים בקצרה, משום שיש רגעים שבהם אין צורך במילים. חיים שנעצרו חוזרים לנשום.

גם המפגש בין יעקב אבינו לפרעה מוסיף רובד שקט ועמוק. יעקב אבינו, איש דרך וניסיון, עומד מול מלך מצרים ומברך אותו. לא מתוך חולשה, אלא מתוך זהות שלמה. הברכה הזו מגלה היכן נמצא הכוח האמיתי בפרשה, לא בשלטון, אלא בחיים, בזיכרון ובדרך שנושאים בתוכם.

פרשת ויגש איננה מסבירה לנו מה לחשוב. היא מראה מה קורה כשהאחד ניגש, והאחר בוחר להקשיב, וכשמוכנים שלא לפעול מתוך פצע ישן. תנועה אמיתית מתחילה ברגע שבו מפסיקים לדבר על שינוי ומוכנים לעשות צעד אחד לתוכו. יהודה ניגש. יוסף בוכה. יעקב אבינו קם ויוצא לדרך. אין כאן מחיקה של עבר ואין כאן הכחשה של כאב, אלא הסכמה לפגוש אותם מבלי שינהלו את הרגע. צעד אחד קדימה, הצעה אחת אמיצה, ומפגש אחד שבו העבר נוכח, אך אינו שולט. ומתוך כך נפתחת אפשרות חדשה, לא מתוך כוח, אלא מתוך נוכחות; לא מתוך שליטה, אלא מתוך מפגש.

שנזכה ללכת באמונה ובענווה, לשחרר את הפחד מן הבלתי־נודע, ולגלות בכל יום ארץ חדשה בתוכנו.

הרב דוד איפרגן

ברכות

מהמעלה הראשונה אני מברך ביום הולדת מועיל ושמח את פנינה שטיינר, בהצלחה בתחומים שאת רוצה להתפתח דרכם. 

מהמעלה השניה אני מברך את מיכל מזרחי ביום הולדת מועיל וצמיחה בתחומים שאת נמצאת בהם.

מהמעלה השלישית אני מברך את צחי מזרחי ביום הולדת מועיל שמח ונינוח. 

מהמעלה הרביעית אני מברך את נועם רובינוב ביום הולדת שמח ומועיל.

מהמעלה החמישית אני מברך את טל חסן ביום הולדת שמח ומועיל והצלחה בכל מעשה ידיך. 

מהמעלה השישית  אני מברך את רחל תורג'מן  ביום הולדת שמח והצלחה בדברים שאת רוצה.