פרשת ויחי התשפ״ו

״וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו – שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה״.

ספר בראשית מסתיים ברגע שבו המבט משתנה. עד עתה ליוותה התורה את חייהם של יחידים, אבות ואמהות כבני אדם חיים, עם חולשות, בחירות ומאבקים פנימיים. הזהות שנרקמה שם לא נולדה מרעיון מופשט, אלא מתוך הדרך עצמה. בפרשת ויחי נחתם סיפורם של האבות, אך נפתח סיפורו של עַם. עַם הנדרש ללמוד כיצד לשמור זהות, זיכרון וייעוד, דווקא כאשר הדרך עוברת בגלות.

יעקב אבינו מבין שמצרים איננה רק מרחב פיזי, אלא מציאות פנימית העלולה לעצב את האדם מבפנים. דווקא משום כך הוא נועץ בתוכה עוגן ברור. עוד לפני שהוא מברך, הוא מציב כיוון: אפשר לשהות בגלות, אך אסור לתת לה להפוך למקום שורש. הזיכרון, השייכות והעתיד אינם אובדים במעבר מארץ לארץ, הם נשמרים בהחלטה פנימית נאמנה למקור.

לאחר הדברים הללו מבקש יעקב אבינו שיוסף יגיע אליו. יוסף בא לפני אביו, ומתוך המפגש הזה נפתח מהלך עמוק שאיננו מקרי. אין זו רק פגישה של אב ובן, אלא רגע שבו יעקב אבינו מוסר ליוסף את תמצית דרכו ואת מפת ההתמודדות עם הגלות.

בתוך הדברים, וכחלק מן השיחה, חוזר יעקב אבינו אל זיכרון שאינו מרפה ממנו: ״וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם״. אין זו חזרה נוסטלגית על כאב ישן, אלא מסר מכוון. רחל אמנו נקברה בדרך, לא מפני שלא היה לה מקום, אלא מפני שיעקב אבינו בחר להשאיר אותה במקום המעבר. הקבורה בדרך הופכת את הזיכרון עצמו למצפן.

יעקב אבינו מלמד את יוסף: הדרך איננה תקלה, והשהות אינה סופית. מי שנקבר בדרך אינו נשכח, הוא מלווה. קבר רחל עומד בין יציאה לשיבה, בין גלות לגאולה, ומעיד שההליכה עצמה נושאת משמעות. גם כאשר האדם רחוק מן הבית, הזיכרון יכול להישאר מחובר לדרך, והשיבה כבר טמונה בתוך ההליכה עצמה.

״וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל, אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף; וַיֹּאמֶר, מִי-אֵלֶּה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף, אֶל-אָבִיו, בָּנַי הֵם, אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה; וַיֹּאמַר, קָחֶם-נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם״. יוסף מקרב אליו את שני בניו, מנשה ואפרים, ויעקב אבינו משכל את ידיו: יד ימינו מונחת על ראש אפרים הצעיר, ושמאלו על ראש מנשה הבכור.

יעקב אבינו מברך אותם: ״הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק; וְיִדְגּוּ לָרֹב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ״. לאחר הברכה יוסף מבקש לתקן את הסדר, אך יעקב אבינו עוצר אותו בשקט ובהירות: ״יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי״.

אין זו טעות של זקנה, אלא בחירה מודעת הנובעת מניסיון חיים ארוך. גם מנשה יגדל, אך אחיו הקטן יגדל ממנו. יעקב אבינו מכיר היטב את שתי התנועות הללו מתוך חייו שלו: הישרדות דרך שכחה מצד אחד, וצמיחה מתוך נאמנות למקור מצד אחר. שמות בניו של יוסף משקפים את המתח הזה. מנשה מבטא את הצורך לשכוח כדי לשרוד בגלות, להקהות את הכאב כדי להמשיך הלאה. אפרים מבטא את היכולת לפרות ולהצליח בתוך מציאות זרה מבלי לאבד זהות ושייכות.

מתוך ניסיון חייו יודע יעקב אבינו שהשכחה אמנם מאפשרת הישרדות, אך איננה תכלית. הברכה הגבוהה יותר היא היכולת לשאת זיכרון, שייכות וייעוד גם בשעה של שפע והצלחה. לכן הוא בוחר באפרים, לא מפני שמנשה נדחה, אלא מפני שהדרך שאליה הוא מבקש להוביל את הדורות הבאים איננה היעלמות מן הסיפור, אלא נאמנות למקור בתוך החיים עצמם.

ומתוך הידיעה הזו יכול יוסף לפעול בתוך מצרים מבלי להיבלע בה. הוא חי במציאות זרה, נושא תפקיד, כוח והשפעה, אך אינו מאבד את נקודת המוצא הפנימית שלו. כך הופכת הגלות ממקום של ניתוק למרחב של שליחות.

״וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים״.

לאחר סיום השיחה של יעקב אבינו עם יוסף, יעקב אבינו פונה אל בניו ומדבר אליהם כאב וכמנהיג. הוא אינו מבקש ליצור אחידות, אלא להכיר בכל אחד כפי שהוא. כל בן ושבט מקבל את דברו, עם כוחו ועם גבולו, עם ברכתו ועם מה שדורש תיקון. כך מתברר יסוד פשוט: עַם איננו נבנה מהשוואה בין יחידים, אלא מן היכולת של שבטים שונים לשאת יחד אחריות משותפת. הברכות אינן מחווה רגשית, אלא מעשה של הנהגה; יעקב אבינו מביט מעבר ללידה ולכרונולוגיה, ובוחר לבסס את ההמשכיות על ערכים וייעוד.

בראובן פותח יעקב אבינו את סדר הברכות, משום שהוא מגלם את המתח שבין כוח ראשוני לבשלות פנימית: ״רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי-יֶתֶר שְׂאֵת, וְיֶתֶר עָז״. אין כאן ביטול של הבכורה, אלא בירור שלה; הנהגה איננה נולדת מעוצמה לבדה, אלא מן היכולת לאסוף אותה מבפנים ולהחזיק בה לאורך זמן.

בשמעון ובלוי מזהה יעקב אבינו כוח קנאות ולחימה שאינו מווסת מעצמו ואינו יודע להציב גבול: ״שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים-כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם״. הוא אינו מבטל את הכוח, אלא מעניק לו מסגרת באמצעות פיזורו: ״אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל״. לא כעונש, אלא כתיקון. כך כוח עז מקבל גבול, מתאזן, והופך ממקור של הרס לכוח של שמירה בתוך הכלל.

ביהודה מתגבשת הנהגה. לא מתוך כוח מתפרץ, אלא מתוך הכרה: ״יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ״. האחים רואים ומסכימים. יהודה מחזיק יחד תנועה ויציבות, חסד ודין, גור אריה ואריה. מתוך היכולת לשאת את המורכבות הזו, המלכות נמסרת לו.

בזבולון ויששכר מתבררת שותפות: המעשה והקיום, לצד הלימוד וחיי הרוח. אלו אינם עולמות מתחרים, אלא משלימים. בניין האומה זקוק לשניהם יחד, אך כל אחד לבדו אינו יכול לשאת הנהגה כוללת.

דן פועל מן השוליים, בהפתעה ובתחבולה, כיחיד ברגעי סכנה. זהו כוח חשוב בשעתו, אך אינו יכול לשאת הנהגה מתמשכת. לכן יעקב אבינו מסיים לא בברכה, אלא בתפילה: ״לִישׁוּעָתְךָ, קִוִּיתִי יְהוָה״.

גד, אשר ונפתלי נפרשים ככוחות היסוד של החיים המשותפים: סדר וארגון, שפע ונדיבות, תנועה וזריזות. הם אינם נושאים את ההובלה, אלא מחזיקים את המרחב שבו החיים יכולים להתקיים.

יוסף זוכה לברכה ייחודית: ״בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן״. הוא נשא פצע עמוק של בגידה מבית, של דחייה ואובדן שייכות. אך הוא לא נתן לפצע להגדיר אותו. הוא למד לראות גם בתוך הרוע האנושי את יד ההשגחה – לא כהצדקה למה שנעשה לו, אלא כיכולת להפוך שבר לדרך. מתוך כך נולדת הנהגה פנימית של תיקון, ההופכת את העבר למקור של אחריות, חמלה ופריון חיים.

ובבנימין חותם יעקב אבינו את הברכות: ״בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף״. כוח הישרדות חד, הכרחי בשעת קצה, אך אינו יסוד להנהגה מתמשכת. כבן הזקונים, בנימין אינו מוביל, אלא שומר. זיכרון שקט לכך שכל כוח נדרש, גם אם לא כל כוח נועד להנהיג.

וכך חותמת התורה: ״כָּל-אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר; וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם – אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם״. אין שבט מיותר ואין כוח העומד לעצמו. האומה נבנית מצירוף מדויק של קולות, תכונות ויעודים שונים. השונות אינה מאיימת על האחדות, היא זו שמעניקה לה עומק, יציבות וחיים.

הפרשה מסתיימת, אך הדרך נמשכת. דמויות יוצאות מן המרכז, והמהלך שהניחו מוסיף לפעול מדור לדור. ספר בראשית נחתם לא כסיום, אלא כמעבר: מן החיים האישיים אל גורל משותף. זהו המעבר הנמסר מדור לדור: לשמור על הקול האישי מבלי לנתקו מן הכלל, ולשאת אחריות רחבה מבלי למחוק זהות. כך נולדת אומה, מחיבור חי בין היחיד לייעוד המשותף.

ומתוך המעבר הזה מתבררת דרך חיים: נאמנות פנימית שאינה נסוגה מן הכלל, והשתייכות שאינה מבטלת את היחיד.

חזק חזק ונתחזק.

ברכות

מהמעלה הראשונה אני מברך את יהודה פלג ליום הולדתו ומברך אותו בברכה שיעקב אבינו בירך את יהודה בנו: ״יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ״. תצליח בכל מה שנחוץ וצריך ושאתה רוצה בו מאוד.
מהמעלה השנייה אני מברך את אורי לחמני ביום הולדת שמח והרבה הצלחה בעולם העיסוק העיקרי שלך.
מהמעלה השלישית אני מברך את עילאי לחמני שבעזרת השם יחגוג את יום ההולדת שלו, הרבה שמחה, אושר והתפתחות מוצלחת!
מהמעלה הרביעית אני מברך את נאור ופנינית טוויל לרגל חנוכת הבית שלהם תצליחו בכל מעשה ידיכם.