פרשת וארא התשפ״ו

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי, וּשְׁמִי יְהֹוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.

פרשת וארא נפתחת בהבהרה יסודית: יש הבדל עמוק בין ההתגלות של הקב״ה לאבות – כהבטחה לעתיד וכבניית דרך של אמונה – לבין האופן שבו הקב״ה עומד להתגלות עתה, ככוח הפועל בתוך המציאות עצמה. ההתגלות לאבות הייתה גדולה, אמיתית ומכוננת, אך היא פעלה במסגרת של מידה ושל בניין הדרגתי – לא כמהפך שמתרחש בבת אחת, אלא כתהליך ארוך של בנייה והבשלה.

על המשפט הפותח את הפרשה: ״וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב״, מאירים חז״ל בסיפור הידוע במסכת בבא מציעא: אליהו הנביא היה רגיל ללמוד עם רבי יהודה הנשיא. יום אחד איחר, והסביר שהלך למערת המכפלה והעיר את האבות בזה אחר זה כדי שיתפללו על גלותם של ישראל. כשנשאל מדוע לא העיר את שלושתם יחד, השיב: אילו היו מתפללים יחד, הייתה תפילתם מביאה את הגאולה מיד – שלא בזמנה. אין זה סיפור על מקרה פלאי, אלא גילוי של חוק עמוק: גם כאשר הזכות גדולה, גם כאשר הכוח עצום – המציאות איננה מדלגת על שלבים. יש זמן לזריעה, זמן להבשלה וזמן לקציר. גאולה שאינה מגיעה בזמנה איננה מתקבלת ככלי שלם.

וכך, פרשת וארא איננה נפתחת במהלך חדש אלא בעצירה. אחרי כישלון השליחות הראשונה, אחרי השבר של העם ואחרי זעקתו של משה רבינו, הקב״ה איננו ממהר להכות את מצרים – אלא מעמיד את משה רבינו על עומק הדבר: גאולה איננה נולדת בקפיצה, אלא נבנית בשלבים. אין זו חזרה על מה שכבר היה, אלא הבהרה: אתה פוגש עכשיו את גבולו של הדיבור. גאולה איננה מתחילה במקום שבו מספרים עליה – אלא במקום שבו האדם יכול לשאת אותה.

ומכאן מתברר עיקרון מכריע: גם כאשר ההבטחה כבר ניתנה, גם כאשר הרגע כבר הגיע – אם האדם עצמו עדיין כלוא בתודעת השעבוד, אם בפנים הוא עדיין עבד – הגאולה איננה יכולה להיקלט בתוכו. לכן אומרת התורה: ״וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה״. לא מפני שהבשורה לא הייתה אמת, ולא מפני שלא רצו להיגאל – אלא מפני שכבר לא יכלו.

מאות שנים של דיכוי לא רק כבלו את הגוף – הן עיצבו תודעה. נולדה הוויה של עבדות, שהפכה את הגלות לציר הקיום ולנקודת הייחוס שממנה הכל מובן. העַם עדיין חי בתוך המילים שנאמרו לאברהם אבינו: ״יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם״.

וכאן מבין משה רבינו דבר יסודי: אי אפשר לפצח תודעת שעבוד בדיבור בלבד. נדרש מהלך שמערב את המציאות עצמה – לא רק הסבר, אלא שינוי: לא רק הבטחה, אלא פירוק הדרגתי של עולם ישן.

כאן מתרחש גם שינוי באופן ההנהגה. משה רבינו מבין שהשליחות אינה יכולה להיעשות לבד, והקב״ה מצרף אליו את אהרון הכהן. אין זו רק חלוקת תפקידים טכנית, אלא הנהגה שיודעת לצרף ולהישען. שליחות גדולה איננה נבנית בבדידות – לא מתוך נשיאה יחידה של העול, לא לבד מול המשימה – אלא מתוך שותפות ומהלך מתמשך.

ובתוך כך מתברר שארבע לשונות הגאולה אינן סיסמאות, אלא תיאור מדויק של תהליך עומק – תהליך שבו לא רק המציאות משתנה, אלא גם האדם שבתוכה: ״לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהֹוָה, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים״.

״וְהוֹצֵאתִי״ איננו עדיין חירות, אלא תחילת התזוזה מן המרחב שבו החיים הצטמצמו. האדם יוצא מן המקום שחנק את תנועתו, אך הנפש עדיין נושאת את משקל הדרך הארוכה שעברה שם. ההרגלים, הפחדים ותודעת השנים אינם נעלמים ברגע. זו התחלה של תנועה – שעדיין איננה חירות.

״וְהִצַּלְתִּי״ הוא שלב עמוק יותר. לא רק יציאה מן המקום, אלא פירוק מנגנון הדיכוי עצמו. האדם חדל להיות נתון למרותה של מערכת שמנהלת את חייו מבפנים. מתחילה כאן ההיפרדות לא רק מן המציאות הכובלת, אלא גם מן הפחד והתלות שהחזיקו אותה.

״וְגָאַלְתִּי״ הוא המעבר השקט והעמוק מכולם. כאן לא משתנה עוד רק המצב – משתנה הזהות. תודעת העבד, שנצרבה במשך דורות, מתחילה להתמוסס. זהו תיקון פנימי של מי שהאדם נעשה בעיני עצמו: השבת הערך, הכבוד והצלם.

ורק אז בא: ״וְלָקַחְתִּי״. לא כהמשך טכני, אלא כבריאה חדשה: ״וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים״. לא עוד קיבוץ של משוחררים, אלא עַם. לא רק מי שיצא מעבדות, אלא מי שנקרא אל שייכות, אל ייעוד, אל צורת קיום חדשה לגמרי.

וכך מתברר שהגאולה איננה תנועה אחת, אלא בניין מדורג: יציאה מן השעבוד, השתחררות מן הכפיפות, ריפוי הזהות – ולבסוף לידה של שייכות.

ומכאן מתחיל העימות האמיתי. לא עוד שיחה ולא עוד ניסיון שכנוע, אלא מפגש חזיתי עם מערכת שלמה שבנתה את עצמה על עבדות. יום אחר יום, מהלך אחר מהלך, משה רבינו ואהרון הכהן שוחקים בהדרגה את עקשנותו של פרעה – ובו בזמן מתחילים גם לערער את הספקנות ואת הפחד של עם ישראל עצמו. לא בכוח של מחווה דרמטית אחת, אלא בכוח של הליכה מתמשכת, מתפנה לאט־לאט מקום לאפשרות של עתיד שאיננו המשך ישיר של העבר.

וכעת מתחיל הפירוק בפועל. המכות הראשונות אינן רק פגיעות במציאות – הן מהלך שיטתי של פירוק הסדר שבו מצרים עומדת. היאור, מקור החיים, הופך לדם; הגבול בין חוץ לפנים קורס; האדמה עצמה מתקוממת; הסדר מתערבב; העושר והכוח נסדקים; הגוף עצמו נפגע; ובברד נשבר גם הסדר הקוסמי. מצרים איננה מתפרקת רק מבחוץ – היא מתפרקת מבפנים, שכבה אחר שכבה של ודאות. וגם על עם ישראל פועלות המכות: כל מכה היא סדק נוסף בכלא התודעתי. וכך, עוד לפני היציאה הפיזית ממצרים, מתחילה יציאה עמוקה יותר – יציאה מן התודעה שאומרת: כך זה, וכך זה ישאר.

ברכות
המאמר מוקדש לצדקת חנה בת אסתר לבית אטיאס, זכרונה לברכה, ולבתה סימונה בת חנה ובעלה היקר מכל, טוביה לביא.