פרשת שופטים התשפ״ו

פרשת שופטים – מי ישמור שהנכון ימשיך להיות נכון?

בכל שבוע אנו פוגשים בתורה לא רק סיפור עתיק, אלא מראה חיה המשקפת ומעוררת לחיים את נפש האדם. כל פרשה היא הזמנה להתבוננות, לתיקון ולמפגש מחודש עם האור האלוהי הפועם בתוכנו.

לאורך ספר דברים מכין משה רבינו את עם ישראל לרגע הגדול של הכניסה לארץ ישראל. בפרשת ואתחנן הוא מלמד שהברית איננה מסתיימת במעמד הר סיני, אלא ממשיכה לחיות בכל דור. בפרשת עקב הוא מלמד שהאדם נבנה בהדרגה, ״מעט מעט״, עד שהוא נעשה ראוי לשאת את הברכה. בפרשת ראה הוא מלמד היכן נמצא מרכז החיים. גם כאשר העם יתפזר בין ערים, שדות ונחלות, יהיה לו מרכז אחד – ״המקום אשר יבחר ה׳״. כך תישמר אחדות העם, וכך תמשיך הברית לעמוד במרכז חייו.

כעת מגיע השלב הבא, ואולי גם החשוב ביותר. עד עכשיו עסק משה רבינו בשאלה מהי הדרך הנכונה. כעת הוא שואל שאלה עמוקה יותר: מי ישמור שהנכון ימשיך להיות נכון? כל עוד הוא עומד בראש העם, הוא מלמד, מכוון ומכריע. אך הוא יודע שבעוד זמן קצר ייכנס עם ישראל לארץ בלעדיו. כיצד יישארו הצדק, הברית ודבר ה׳ במרכז החיים גם לאחר הסתלקותו? זו השאלה שממנה נולדת פרשת שופטים.

משום כך אין הפרשה פותחת במלך ואף לא בנביא. היא פותחת דווקא בשופטים: ״שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ… וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק.״ התורה מלמדת שלפני שממנים מנהיגים, יש לקבוע אמת שגם הם יהיו כפופים לה. השופט איננו יוצר את הצדק; הוא נקרא לגלות אותו ולשפוט לאורו. לכן מזהירה התורה: ״לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד.״ הסכנה הגדולה איננה שלא יהיו שופטים, אלא שהשופט ישכח שגם הוא עומד תחת המשפט.

אולם מערכת משפט לבדה איננה מספיקה. משום כך עוברת התורה אל המלך. לכאורה, המלך הוא בעל הסמכות הרחבה ביותר בעם. אולם במקום להרחיב על כוחו, התורה מדגישה דווקא את גבולותיו. היא אוסרת עליו להרבות סוסים, נשים וכסף וזהב, ומצווה עליו לכתוב לעצמו ספר תורה ולקרוא בו כל ימי חייו. מדוע? מפני שהמלוכה איננה קניינו של המלך. היא אחריות שהופקדה בידיו. לכן מסכמת התורה את דיני המלך במילים: ״לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו.״ ככל שסמכותו של אדם גדלה, כך גדלה גם אחריותו לזכור שאיננו עומד מעל אחיו, אלא משרת אותם.

אך גם המלך איננו התחנה האחרונה. יש רגעים שבהם לא די בחוק ולא בשלטון. יש צורך בקול שיזכיר את דבר ה׳. לשם כך בא הנביא. גם הנביא איננו מדבר מכוח עצמו. שליחותו נובעת מנאמנותו לדבר ה׳, ולכן גם הוא כפוף לאמת שהוא נושא.

גם דיני המלחמה ממשיכים את אותו מהלך. דווקא בשעה שהאומה עומדת מול אויביה, עומד הכהן ומזכיר: ״כִּי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם.״ גם כאשר נדמה שהניצחון תלוי בעוצמתו של האדם, מחזירה התורה את המבט אל מקור הכוח. מיד לאחר מכן היא מונה את הפטורים מן המלחמה, ורק לבסוף מוסיפה: ״מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב.״ חז״ל ראו בסדר הזה ביטוי לרגישותה של התורה לכבוד האדם. גם בשעה שהחברה מפעילה את מלוא כוחה, היא מקפידה שלא לפגוע בכבודו של היחיד. בכך היא מלמדת שגם הכוח עצמו כפוף לערכי הברית.

שיאה של הפרשה מגיע בדין עגלה ערופה. כאשר נמצא חלל בשדה ואין יודעים מי הכהו, התורה איננה מסתפקת בכך שאין יודעים מי עשה את המעשה. היא מזמינה את זקני העיר ואת הכהנים לעמוד מול המאורע. בכך היא מלמדת שגם כאשר אין ביד האדם לגלות את האחראי למעשה, אין החברה רשאית להסיר מעליה את האחריות. ברגע הזה מתברר שהברית איננה נשענת על מנהיג אחד, אלא על החברה כולה.

זו המתנה הגדולה שמשה רבינו מעניק לעם ישראל לפני פרידתו. הוא איננו מחפש מי יחליף אותו. הוא בונה עַם שהברית היא מרכז חייו. גם כאשר בעלי הסמכות מתחלפים, המרכז איננו משתנה. אם פרשת ראה לימדה היכן נמצא מרכז החיים, פרשת שופטים מלמדת כיצד שומרים שהמרכז הזה יישאר במקומו. כך יכולה הברית להמשיך לחיות מדור לדור — לא מכוחו של אדם אחד, אלא מכוחה של חברה שלמה הנאמנה לה.