מהמעלה הראשונה אני מברך את כוחות הביטחון להצלחה בכל מעשה ידיהם.

מהמעלה השניה אני מברך במזל טוב ענק את דיקלה וגיא גרין להולדת הבת.

מהמעלה שלישית אני מברך את הילדה ניב תבל שהשבוע חגגה את יום הולדתה הצלחה בכל דרכיך. 

מהמעלה הרביעית אני מברך את הנערה דנה רביבו מלכה שחגגה את יום הולדתה, שהקב״ה יתן לך את מה שאת מבקשת באמת.

מהמעלה החמישית אני מברך את האיש היקר עומרי סוסן שחגג השבוע את יום הולדתו, הצלחה והרבה כוח לעבודה שאתה עוסק בה.

מהמעלה השישית אני מברך את ענבל בנג'ו ליום ההולדת, עלי והצליחי בכל מעשי ידיך. 

מהמעלה השביעית אני מברך את משה פינצ'בסקי, את אשתו נוות ואת בתו לילך בהרבה הצלחה, אז משה היקר, השבוע חגגת יום הולדת, שיהיה לך מזל טוב ענק והצלחה בכל מעשי ידיך.

מהמעלה השמינית אני מברך את רוני כהן שהשבוע חגג יום הולדת, עלה והצלח בכל אשר תעשה.   

פרשת שלח לך

״וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ–כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם״.

הפרשה מתארת אירועים שהתרחשו בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים. האירוע המרכזי בפרשה הוא חטא המרגלים ועונשם של בני ישראל, לנדוד ארבעים שנה במדבר עד תום כל הדור. 

למרות האסון ממשיכה התורה ומוסיפה בפרשת שלח לך מצוות נוספות, כגון מצוות הפרשת חלה ונסכים, הנוהגות בארץ ישראל בלבד, ומצוות ציצית. המשמעות היא שעם כל הכישלון הנורא, העתיד הוא החשוב, והוא יהווה תיקון שלם לכל הנפילות שבדרך. 

בזמן שעם ישראל היה במדבר הוא חי חיים המבדילים ומפרשים אותו מכל ענייני העולם הגשמי והחומרי. בתחילה עם ישראל מקבל את האוכל באמצעות המן שירד מן השמים, ולאחר מכן בארה של מרים מספקת לו מים, וענני כבוד מקיפים אותו. כל הדברים הללו נועדו לעזור לעם ישראל להתנקות מעבדות מצרים שנצרב בזיכרון ההיסטורי של עם ישראל לדורותיו. במסע זה במדבר, עם ישראל היה חסר את החלק המעשי גשמי שדרכו מתנהלים חיים היום-יום.

ברגע שעם ישראל היה בשל לעבור את השלב מהיציאה מהמדבר לכניסה לארץ ישראל, כלומר אין יותר את המן מן השמים, ואין יותר בארה של מרים ואין יותר ענני כבוד, מרגע כניסתם לארץ, עם ישראל צריכים לכלכל את עצמם באמצעות כלים גשמיים ומעשיים.

משה רבינו מבין שעם ישראל בשל לעבור לשלב הבא. הוא מחפש אנשים שיש להם את היכולת לגשר ולחבר בין הזמן שעם ישראל חי במדבר, כשכל הצרכים של עם ישראל הגיעו מהקב״ה לבין הזמן שעם ישראל מתעתד להיכנס לארץ ישראל, וזה כבר העולם הגשמי המחייב את עם ישראל לדאוג לצרכים שלהם מכל ההיבטים. הוא בוחר מכל שבט את הדרג הכי גבוה כלומר נשיא השבט, כדי להיכנס לארץ ולדווח על מה שקורה בארץ, הן מבחינת הארץ עצמה והן מבחינת אלו שיושבים בארץ.

המרגלים שנכנסו לארץ הבינו מיד שהארץ טובה מאוד, אבל עליהם להיפרד מהמעטפת הרוחנית כשהקב״ה דואג לכל מחסורם, ולהכניס את עצמם לעולם העשיה, כלומר אין אוכל שיורד מן השמים כל יום, ואין את בארה של מרים שמספק מים ללא הגבלה. המרגלים הבינו שעצם כניסתם לארץ ישראל תחייב אותם לקחת אחריות גשמית על כל הנעשה אצלם, הם לא רצו להיכנס לארץ ולעסוק במצוות מעשיות: ״שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ״, שש שנים תמימות של עבודת אדמה: ״וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר״, ורק בשנה השביעית שבת לה'.

מצד הטבע שחיו במדבר לא יכלו המרגלים לראות את עצמם יורדים לעולם העשיה הגשמית למרות שידעו שגופי תורה קשורים בעולם החומרי; התורה עוסקת כמעט כל הזמן בחומר. מדי פעם ישנם דברים שקשורים יותר ברוח, אבל רוב רובה קשור לעולם הזה, והסיבה לכך היא שיש בחומר מעלה רבה, ומשמעות רבה. אדם יכול לברך על אתרוג רוחני, אבל עדיין עדיף שיברך על אתרוג גשמי. 

הם ידעו בחוכמתם הרבה שחומר ואנרגיה הם צדדים שונים של אותו דבר ולמרות זאת כשחזרו המרגלים אל בני ישראל, נקטו בטקטיקה שמטרתה לקבל את אמון העם. בתחילה הם מראים לבני ישראל ולמשה רבינו את פירות הארץ כדוגמת אשכול הענבים ומתארים בפניהם את טוּבה של הארץ כדי לשדר אמינות, ורק אחר כך החלו להוציא את דיבתה: ״וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא-וְזֶה-פִּרְיָהּ״, ומיד זרעו את היאוש בעם ישראל והם מספרים: ״אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם״, ומסיימים ופוסקים: ״לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ״. 

נחזור רגע לתחילת הפרשה ונראה שהמרגלים היו אנשים גדולים ונבונים, הם האמינו בקדושת ארץ ישראל. חטאם היה נעוץ במילים: ״אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם״. אם רק הם היו משתמשים בלשון נקייה ומסבירים שאכן יש קושי גדול שמצפה לנו, התמודדות קשה – לא היה בדבריהם רע, הרי לכך הם נשלחו, ועליהם להשיב את שולחיהם דבר. הבעיה הייתה שהם סברו שזה לא רק קשה אלא – ״אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם״, כלומר בלתי אפשרי. 

כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה (משבט יְהוּדָה הידועים בתעוזתם, היו הראשונים שקפצו לים סוף ובעקבותיהם הים נבקע לשנים) חלק על דעתם, וטען כי בכוחו של העם לרשת את הארץ: ״וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ-כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ״. אך המרגלים חלקו עליו, והוסיפו להוציא את דיבת הארץ בקביעתם כי היא: ״אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ״. לבסוף, העם השתכנע מדברי המרגלים: ״וַתִּשָּׂא, כָּל-הָעֵדָה, וַיִּתְּנוּ, אֶת-קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה, לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנוּ.וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לִנְפֹּל בַּחֶרֶב–נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ, יִהְיוּ לָבַז; הֲלוֹא טוֹב לָנוּ, שׁוּב מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו: נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה״. 

בעקבות הדברים החריפים של בני ישראל, משה רבינו ואהרון הכהן נפלו על פניהם, וכלב ויהושע בן נון קרעו את בגדיהם וקראו: ״טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹד מְאֹד.אִם-חָפֵץ בָּנוּ, יְהוָה–וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּנְתָנָהּ לָנוּ: אֶרֶץ, אֲשֶׁר-הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. אַךְ בַּיהוָה, אַל-תִּמְרֹדו וְאַתֶּם אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם; סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהוָה אִתָּנוּ, אַל-תִּירָאֻם״. העם לא השתכנע מדבריהם, והמשיך להאמין בעשרת המרגלים שהארץ ממש לא טובה להם. 

לאחר דין ודברים נשמע קולו של הקב״ה: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה; וְעַד-אָנָה, לֹא-יַאֲמִינוּ בִי, בְּכֹל הָאֹתוֹת, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ. אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר, וְאוֹרִשֶׁנּוּ; וְאֶעֱשֶׂה, אֹתְךָ, לְגוֹי-גָּדוֹל וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ״. 

בדבריו, ביקש הקב"ה להשמיד את עם-ישראל להקים עם חדש מזרעו של משה רבינו. ברור שמשה רבינו לא הסכים למהלך זה והחל להתחנן לפני הקב״ה וטען שהריגת עם ישראל במדבר תגרום לחילול שמו בעיני הגויים. הוא מזכיר לפני הקב״ה את מידת הרחמים בה הוא נוהג גם כלפי הפושעים, ומסיים בתחינה:״סְלַח-נָא, לַעֲו‍ֹן הָעָם הַזֶּה–כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ; וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה, מִמִּצְרַיִם וְעַד-הֵנָּה״. הקב״ה ענה לתפילתו בפסוק המפורסם: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה, סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ״. הקב״ה מסביר למשה רבינו שעם ישראל עדין לא בשל לעבור שלב שיביא אותו לכניסה לארץ ישראל ,לכן יש להמשיך במסע שיביא לבשלות הן רוחנית והן גשמית שיאפשר להם להיכנס לארץ ישראל.

חטא המעפילים

לאחר הכישלון הצורב של המרגלים עם ישראל הולך לקיצון השני: ״וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, וַיַּעֲלוּ אֶל-רֹאשׁ-הָהָר לֵאמֹר: הִנֶּנּוּ, וְעָלִינוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר יְהוָה–כִּי חָטָאנוּ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-פִּי יְהוָה; וְהִוא, לֹא תִצְלָח. אַל-תַּעֲלוּ, כִּי אֵין יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם; וְלֹא, תִּנָּגְפוּ, לִפְנֵי, אֹיְבֵיכֶם. כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם, וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב: כִּי-עַל-כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יְהוָה, וְלֹא-יִהְיֶה יְהוָה עִמָּכֶם. וַיַּעְפִּלוּ, לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַאֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה וּמֹשֶׁה, לֹא-מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא; וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם, עַד-הַחָרְמָה״.

המעפילים ודאי חוטאים בכך שהם עולים בזמן הלא נכון, וכנגד רצון הקב"ה. אולי אפשר לפרש שחטאם הגדול היה שהרצון להסתער קדימה ולכבוש את הארץ לא נבע משינוי פנימי והפנמה אמיתית של הטעות הקודמת, אלא מרצון לשנות את פני השטח, ולקוות שזה יפתור את הכל, רק כשהמהלך מתנפץ, נפקחות העיניים להביט לתוך המציאות עצמה, ולנסות להעלות את המציאות לאט לאט אל מקומה הראוי לה.

ואולי, במתח שבין הצורך לפרוץ ולהעפיל לעתים, לבין היושר הפנימי המטהר את המניעים והמוטיבציות – מתעלים החיים.

מבט כזה על החיים, יש ביכולתו לשחרר את התסכולים שאוחזים בנו בגלל תחושות החמצה של דברים בחיינו, ולהפוך את התסכול למנוף אדיר שבעזרתו אנו חושפים את פגמי הרצון, ואת הסיבות לכישלון המעשי.

וכאשר המורכבות מתמזגת לתמונה שלמה, יש סיכוי אמיתי וגדול, שנצליח להשלים את מה שחסר היה לנו באמת, ולעשות את מה שראוי להיעשות, אך הפעם מתוך רצון אמת ומתוך כוונה טובה וכנה.

מה המשמעות של מצוות הפרשת חלה 

נאמר בפרשה :״רֵאשִׁית, עֲרִסֹתֵכֶם-חַלָּה, תָּרִימוּ תְרוּמָה: כִּתְרוּמַת גֹּרֶן, כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ. מֵרֵאשִׁית, עֲרִסֹתֵיכֶם, תִּתְּנוּ לַיהוָה, תְּרוּמָה–לְדֹרֹתֵיכֶם״.

מצווה זו היא חלק מהמצוות שנועדו לקדש את החומר ולהחדיר לתהליך האפייה משמעות רוחנית. שמאפשרת בעת ההפרשה עצמה לברך ולהתברך.

״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״

השבת בנויה מהרבה רבדים עמוקים הנוגעים למקומו של האדם בעולם. הרובד הראשון חל בראש ובראשונה על האדם כלפי עצמו, ומטרתו לחנך את האדם הנוטה להקדיש את רוב זמנו לבניית העולם, לפיתוחו ולשליטה בו, להשאיר גם זמן שבו הוא אינו שואף לשנות את העולם או לשלוט בו, אלא להתמזג בו ולהפוך לחלק ממנו. 

מצוות ציצית 

״דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם; וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת״.

חשבתי לשתף באיזה עניין במשפט שאומר: ״חומר ואנרגיה הם צדדים שונים של אותו דבר״, בעבודתי בחו״ל נחשפתי לפני הרבה זמן לעולם האגירה שהיה עוד בתחילת הדרך, המהנדס הסביר לי ולאופיר שהסוללות הללו קולטות את החשמל בלילה ויודעות לפלוט אותו בבוקר להשמיש אותו, חשבתי לעצמי, מוזר, הרי ביהדות רוב החפצים החומריים כדוגמת מזוזה תפילין ציצית יום כיפור וחגי ישראל יש ביכולתם לקלוט את האור ולפלוט אותו בזמן שהאדם נצרך לו. נאמר בתהילים: ״יִמָּלֵא פִי, תְּהִלָּתֶךָ; כָּל-הַיּוֹם, תִּפְאַרְתֶּךָ אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי, לְעֵת זִקְנָה; כִּכְלוֹת כֹּחִי,אַל-תַּעַזְבֵנִי״.לפעמים הדברים הכי פשוטים הם הכי מועילים בזמן אמת כשהאדם נצרך להם.״