את המאמר אני מקדיש ליודע קבלה וערך, מחבר הספר ׳תומר דבורה׳, והספר ׳פרדס רימונים׳, מורנו, הרב משה קוֹרְדוֹבֵירוֹ, הרמ"ק, שיום ההילולא שלו חל ביום שבת. 

במאמר זה אני מאחל מזל טוב ליובל מזרחי לרגל יום הולדתו. 

ממאמר זה אני שולח כוחות של ריפוי והרבה מזל טוב ליפית מכלוף. 

ממאמר זה אני מברך את עדי בלבול במזל טוב וזיווג הגון. 

פרשת פנחס

״פרשת פנחס מתרחשת בעבר הירדן, לפני כניסת בני ישראל לארץ ישראל, הפרשה ממשיכה בתיאור חטא בעל פעור, באזכור פרשת קנאותו של פינחס בן-אלעזר הכהן, וסיפור פגיעתו והריגתו את נשיא שבט שמעון יחד עם המדינית.

הפרשה מספרת על מפקד השבטים וחלוקת הארץ בהתאם לגודל השבט, אך מיקום הנחלה נקבע על פי הגרלה. כמו כן נערך מפקד לכל הגברים מעל גיל 20 בכל שבטי ישראל. כל המתפקדים הם בני הדור החדש, לאחר שכל דור המדבר מת במשך הזמן בעקבות עונש חטא המרגלים, חוץ מיהושע בן-נון וכלב בן-יפונה שלא חברו למרגלים ודיברו על הארץ דברים טובים.

בהמשך מסופר על חמשת בְּנ֣וֹת צְלָפְחָד שבאו לתבוע את נחלת אביהן, ומשה רבינו מקבל מהקב״ה הוראות חדשות בקשר להורשת שטחי הארץ במסגרת דיני ירושה.

מחציתה השנייה של הפרשה עוסקת בקורבנות המוספים שנקבעו לכל מועדי ה' במהלך השנה, כולל שבת וראשי חודשים וקרבן התמיד של יום-יום.

מעבר מהנהגה ניסית – המיוצגת על ידי משה רבינו, להנהגה טבעית – המיוצגת על ידי יהושע בן נון. משה רבינו, שהצליח לשחרר את בני ישראל מכור הברזל, שחרור מעבדות מצרים, לאחר מסע של ארבעים שנה, בסיום ההנהגה הניסית, הקב״ה מבקש ממנו: ״וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל משֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ״.

עליית משה רבנו להר נבו לראות את הארץ. עלייה זו מבטאת את סיום מנהיגותו של משה רבינו משום שבכך מובן למשה רבינו כי הקב״ה לא שעה לתפילתו להתיר לו להיכנס לארץ. הכרה זו של משה רבינו מובילה אותו לבקש מהקב״ה למנות מנהיג מתאים, איש רוח ומעש, שיוביל אותם מעתה: ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה לֵאמֹר: יִפְקֹד יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכׇל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהֹוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה״.

הקב״ה נענה לבקשה זו וממנה את יהושע למחליפו: ״וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו״ – ״וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. מתוך הדיאלוג בין משה רבינו לקב״ה אנו למדים על עצמנו משהו חשוב ביותר: כשהמציאות לא מתיישרת עם הרצונות שלנו אנחנו, לא שוברים את הכלים. אלא מנסים לעשות את הכי טוב, במצב הקיים. לא בטוח שהפסוק הזה מתאים לכולם. 

מי שעושה עבודה על הערך והמידות, פסוק זה: ״אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה״, לא חל עליו. 

ירמיהו מלמד אותנו שזה שחשבנו שאנו נשלטים תחת ההורים לא נכון: ״בַּיָּמִים הָהֵם–לֹא-יֹאמְרוּ עוֹד, אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר; וְשִׁנֵּי בָנִים, תִּקְהֶינָה. כִּי אִם-אִישׁ בַּעֲו‍ֹנוֹ, יָמוּת: כָּל-הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר, תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו״. מכאן נלך בתוך הפרשה לפסוק תמוה שאין לו קשר ברמה המציאותית לפרשה, ומצד שני הוא מייצג עמקות גדולה, נאמר בפרשה: ״וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ״. הפסוק הקצר והמפתיע הזה מהפרשה מספר לנו שבניו של קורח חיים וקיימים. קורח, כזכור, ניהל מחלוקת עזה וטרגית נגד משה רבנו. עד עתה חשבנו שקורח וכל משפחתו ומקורביו נספו באותו אסון, והנה, מתברר שבניו של קורח, רגע לפני מותם, התחרטו. החליטו לפרוש מן המחלוקת, ולכן ניצלו. 

ניתן ללמוד מפסוקים אלו שאפילו אם אנחנו בנים למי שמייצג את קורח, אפילו אם המחלוקת כבר התחילה, אפשר להתחרט. גם בימינו: טעויות של ההורים לא חייבות לאפיין גם את הילדים. כשאנו בוחרים מסלול לא נכון, ננסה להבין את הטעות, נתקן אותה, ונבחר מסלול חדש.

למדנו בפרשה על המנהיגות של משה רבינו ויהושע בן נון שהן שונות לחלוטין, ומתוך כך ניתן ללמוד על המנהיגות הפנימית שלנו. היות שאנו כה שונים זה מזה, וכל אדם מצטיין בדבר מסוים וחלש בדבר אחר, שיתוף פעולה הוא הכרחי; אולם השוני בינינו לא רק יוצר את הצורך בשיתוף פעולה אלא גם מקשה עלינו לשתף פעולה, משום שאנו מגיבים לאתגרים בדרכים שונות. 

לכן, פיתוח מנהיגות פנימית היא הכרחית לכל תהליך שאנו עושים עם עצמנו למרות שזה דורש מאיתנו מאמץ תובעני במיוחד. מעניין לראות את דברי הרמב״ם במורה נבוכים: ״מכיוון שטבעו גזר את השוני הזה בין פרטיו, והחיים בחברה הכרחיים לטבעו, לא ייתכן כלל שיהיו לו חיים חברתיים אלא בהכרח על ידי מנהיג, שיקבע את מעשיהם וישלים את המוזנח וימעט את המופרז, ויקבע פעולות ודרכי הנהגה שכולם יבצעו תמיד בדרך אחת, עד שהשוני הטבעי יוסתר בעקבות התיאום שיצרו החוקים, והחברה תהיה מאורגנת. ותוכל להכיל את השוני ליצור שלמות ביצירה מתוך הרמוניה עם האחרים״. 

משה, רבינו שדווקא בשל העובדה שלא נמצא לו יורש רשמי, ביולוגי או שושלתי, ושאפילו מקום קבורתו לא נודע, הופך את תורתו לעיקר, על פני אישיותו, להגיד לנו שרעיונות ואידאלים נשארים אחרי אנשים. אלו שהשאירו מורשת בעולם לעיתים נזכרים יותר אחרי לכתם. 

ראשית בכל תהליך עלינו לצמצם את האגו האנושי שמנהל אותנו ולהתמסר לחזון, לעשייה, לרגישות ולחמלה, כשאלה יותירו את הזיכרון מאיתנו לזמן רב יותר. נכסיו החומריים של האדם (כסף, רכוש, מעמד וכו’) הולכים אחריו לעולמים, אך נכסיו הרוחניים עשויים להישאר כאן לדורות.

כזאת הייתה אימי הורתי הרבנית אסתר איפרגן יהיה זכרה ברוך.״