פרשת נח התשפ״ז

מן המבול אל הקציר

בכל שבוע אנו פוגשים בתורה לא רק סיפור עתיק, אלא מראה חיה המשקפת ומעוררת את נפש האדם. כל פרשה היא הזמנה להתבוננות, לתיקון ולמפגש מחודש עם האור האלוקי הפועם בתוכנו.

מאת הרב דוד איפרגן

פרשת נח נפתחת במילים: “אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ”. התורה מציגה את נח כאדם שדרכו שונה מדרכו של הדור שבו הוא חי. אולם כדי להבין את מצבו של הדור ואת משמעות המבול, עלינו לחזור אל פרשת בראשית. שם מתואר כיצד הקב״ה בורא עולם באמצעות הבדלה ויצירת גבולות: בין האור לחושך, בין המים שמעל הרקיע למים שמתחתיו, ובין הים ליבשה. מתוך הסדר הזה מתאפשרת הופעת החיים, ולבסוף נברא האדם בצלם אלוהים. בסיום מעשה הבריאה נאמר: “וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד”. והנה, בפרשת נח חוזרת התורה אל אותה לשון, אך מתארת מציאות הפוכה: “וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה”. כיצד הפך העולם שנברא בטוב לעולם שהקב״ה רואה את השחתתו?

התשובה נמצאת בתיאור דור המבול: “וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס”. העולם נברא בסדר המאפשר חיים, אך בני האדם לא שמרו על הגבולות המוסריים המאפשרים לחברה להתקיים. במקום להשתמש בכוחותיהם כדי לבנות, הם הפכו אותם לאמצעי של פגיעה בזולת. כך מתגלה הקשר בין הבריאה למבול: כשם שהסדר בעולם נשען על גבולות, כך החיים האנושיים תלויים בכיבוד הגבולות שבין אדם לחברו. בתוך המציאות הזאת מופיע נח, שאינו נוהג כאנשי דורו. הקב״ה מצווה עליו לבנות תיבה ולהכניס אליה את משפחתו ואת בעלי החיים. התיבה נועדה לשמר את החיים בשעה שהעולם שמחוצה לה עומד להיחרב.

כאשר המבול מתחיל, מתרחש תהליך המזכיר את היפוכו של מעשה הבריאה. אותם מים שהופרדו ונאספו במעשה הבריאה פורצים כעת את גבולותיהם. התורה מתארת: “נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ”. המים פורצים מלמעלה ומלמטה ומכסים את הארץ. הסדר שאִפשר את הופעת החיים מתערער, והעולם שב אל מצב המזכיר את התוהו שקדם לבריאה. בתוך העולם השב אל התוהו נותרת התיבה כמרחב מסודר, שממנו תוכל להתחיל התחדשות הבריאה.

ואולם, הצלת החיים בתוך התיבה עדיין אינה מבטיחה את חזרתם אל הארץ. לשם כך צריכים המים לסגת והיבשה לשוב ולהתגלות. בנקודה הזאת נאמר: “וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ… וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם”. הרוח העוברת על הארץ מזכירה את רוח אלוהים שריחפה על פני המים בתחילת הבריאה. המים נסוגים, היבשה מתגלה, ונח מצוּוה לצאת מן התיבה. לכאורה, העולם שב אל סדרו. אך כאן מתעוררת השאלה העמוקה ביותר בפרשה: אם האדם הוא שהשחית את העולם הראשון, מה ימנע ממנו להשחית גם את העולם המתחדש? הרי נח ובניו יוצאים מן התיבה עם אותו טבע אנושי שהיה קיים קודם למבול.

התשובה מתגלה לאחר שנח יוצא מן התיבה ובונה מזבח לה׳. התורה מתארת את החלטת הקב״ה: “לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו”. לפני המבול נאמר: “וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם”, ותיאור זה עומד ברקע גזרת החורבן. לאחר המבול, חולשת יצרו של האדם נזכרת דווקא בתוך ההחלטה שלא לשוב ולהכות את כל חי. האדם לא הפך ליצור שאין בו אפשרות לרע, ואף על פי כן נקבע שהעולם יוסיף להתקיים. כאן מתגלה השינוי המכריע: המבול לא ביטל את חולשת האדם, אלא הוביל להבטחה שהמשך קיומה של הבריאה לא יהיה תלוי בשלמותו המוסרית.

מכאן מתבררת משמעות ההבטחה הבאה: “עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ”. הקב״ה מבטיח את המשכיותם של סדרי הטבע: היום והלילה יתחלפו, עונות השנה ישובו, והאדמה תוסיף להצמיח. אולם בתוך ההבטחה מופיעות גם המילים “זֶרַע וְקָצִיר”, המחברות בין סדרי הטבע לבין פעולתו של האדם. אין כאן הבטחה שכל זריעה תצליח, אלא שהעולם יוסיף לאפשר לאדם לעבד את האדמה וליהנות מפריה. גם לאחר החורבן נותרת בידיו האפשרות להתחיל מחדש.

אולם המשכיות סדרי הטבע עדיין אינה מבהירה אם חורבן כדוגמת המבול עלול לשוב. על כך באה הברית שכורת הקב״ה עם נח, עם בניו ועם כל נפש חיה: “וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ”. לברית הזאת נקבע גם אות: “אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ”. הקשת מופיעה בענן, דווקא במקום שממנו יורדים הגשמים, ונעשית אות לכך שהמים יוסיפו להיות חלק מסדרי הבריאה, אך לא ישובו כמבול המשחית את כל בשר. הברית אינה מבטיחה עולם שאין בו סכנות או כישלונות, אלא שהאנושות לא תושמד שוב במבול כולל.

לאחר שהובטח המשך קיומו של העולם, מתעוררת שאלה נוספת: כיצד תוכל האנושות להתקיים כחברה? האם הדרך לשמור על אחדותה היא לרכז את כל בני האדם במקום אחד, תחת שפה אחת ומטרה משותפת? השאלה הזאת עומדת במרכז סיפור דור הפלגה, הפותח במילים: “וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים”. לכאורה, לפנינו מציאות אידיאלית: בני האדם מדברים בשפה אחת, מבינים זה את זה ופועלים יחד. מדוע דווקא המציאות הזאת מובילה להתערבותו של הקב״ה?

התשובה מתגלה בדבריהם: “הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ”. בני האדם אינם מסתפקים בשפה משותפת וביכולת לפעול יחד; הם מבקשים לרכז את האנושות סביב מקום אחד ומפעל אחד, כדי למנוע את פיזורה. כאן מתגלה ההבדל בין אחדות לאחידות. אחדות מאפשרת לבני אדם שונים להיות שותפים בלי לאבד את ייחודם, ואילו אחידות מבקשת לשמר את השותפות באמצעות ביטול ההבדלים. אלא שהקב״ה כבר בירך את נח ובניו: “פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ”. ייעודה של האנושות אינו להישאר מרוכזת במקום אחד, אלא להתפשט על פני הארץ ולפתח את החיים במרחביה השונים. לכן הקב״ה מבלבל את שפתם ומפזר אותם. הוא אינו מבטל את האנושות, אלא את המפעל שביקש למנוע את התפשטותה.

כאן מתגלה ההבדל בין דור המבול לדור הפלגה. בדור המבול פגע האדם בגבולות המוסריים המאפשרים חיים משותפים, ואילו בדור הפלגה ביקשו בני האדם לשמור על השותפות באמצעות ריכוזה במסגרת אחת. בשני המקרים נפגע האיזון הדרוש לקיומה של חברה: מצד אחד, אין חברה יכולה להתקיים כאשר בני האדם פוגעים זה בזה; מצד אחר, אין היא יכולה להתפתח כאשר אין מקום לשונות. בדור המבול נחרב העולם שהאדם השחית, ואילו בדור הפלגה נעצר המפעל שביקש למנוע את התפשטות האנושות, אך בני האדם עצמם ממשיכים לחיות. גם לאחר כישלון נותרת לאדם האפשרות לתקן את דרכו. האחדות אינה מחייבת אחידות, וההבדלים בין בני האדם אינם מחייבים פירוד.

מה זה אומר לנו?

יש מצבים שבהם האדם כבר יצא מן המשבר, אך המשבר עדיין קובע את הדרך שבה הוא פוגש את החיים. הוא בוחן כל קשר חדש דרך הפגיעה שחווה, וכל הזדמנות דרך האפשרות להיכשל. ההגנה שסייעה לו לעבור את התקופה הקשה ממשיכה לפעול גם לאחר שהנסיבות השתנו. וכך מתברר שאפשר לצאת מן המבול, ובכל זאת להמשיך לחיות כאילו אנחנו עדיין בתוך התיבה.

אלא שהתיבה נועדה לשמור על החיים בשעת הסכנה, לא להיות המקום שבו הם יישארו לעולם. כל עוד המבול השתולל בחוץ, ההישארות בתוכה הייתה תנאי להישרדות. כאשר המים נסוגו והיבשה התגלתה, אותו מקום שהגן על נח כבר לא היה המקום שבו יוכל לבנות את עתידו. לכן הציווי “צֵא מִן הַתֵּבָה” מקבל גם משמעות אנושית עמוקה: היכולת להכיר בכך שדרך שהייתה נכונה בשעת סכנה אינה בהכרח הדרך הנכונה לאחר שחלפה.

מכאן אנו מגיעים אל המילים “זֶרַע וְקָצִיר”. היציאה מן התיבה פותחת את האפשרות לחיות, אך הזריעה היא המעשה שמממש אותה. האדם אינו יכול לקצור לפני שזרע, ואינו יכול לבנות חיים חדשים כל עוד הוא ממשיך לפעול רק כדי שלא לאבד את מה שנותר. פרשת נח מלמדת שההתחדשות מתחילה כאשר האדם מפסיק לנהל את חייו סביב מה שעלול להיהרס, ומתחיל להשקיע במה שעדיין יכול לצמוח.