פרשת משפטים התשפ״ו

פרשת משפטים באה מיד לאחר מעמד הר סיני, אך במקום להישאר במרחב ההתגלות והנשגב, היא מתרגמת את ההתגלות לכוח המעצב מציאות אנושית יומיומית. היא מנכיחה את חוקי התורה בתוך העולם שבו אנו חיים ופועלים – עולם של אחריות אישית, צדק חברתי והתנהלות מוסרית.

בפרשה מונחים יסודותיה של מערכת המשפט היהודית: דיני נזיקין ואלימות, קניין ואבידה, אחריות אישית, יחסי אדם וחברה ודיני עדות. הפסוקים עצמם כתובים בקיצור רב ומציגים עקרונות כלליים, אך הם אינם נועדו להישאר בגדר הצהרות רעיוניות בלבד. כדי שיוכלו להנחות חיים בתוך מציאות מורכבת ומשתנה, נדרש להם פירוש מדויק ויישום מעשי.

כאן מתגלה תפקידה המרכזי של התורה שבעל־פה, שהתפתחה לאורך הדורות – תחילה במשנה ולאחר מכן בגמרא ובתלמוד – ודרכה נוצרו ההלכות המנחות אותנו בדרך התורה. התורה שבעל־פה אינה משנה את דברי התורה הכתובה, אלא מפרשת אותם ומחדדת את משמעותם, כך שעקרונותיה יכולים לבוא לידי ביטוי בהתנהלות היומיומית.

במקרים מסוימים אף קיים עיקרון תלמודי של ״הלכה עוקרת מקרא״, שלפיו קיימת סמכות לחז״ל לתת פירוש מחודש לפסוקים בתורה. אין מדובר בהמצאה חדשה, אלא בהמשך טבעי של המסורת, המאפשר לתורה לשמור על יציבות עקרונית תוך התאמה למציאות המשתנה.

העיסוק ההלכתי מתחדש בכל דור לא משום שהתורה משתנה, חלילה, אלא משום שהחיים עצמם משתנים. מתוך נאמנות ליסודות, ההלכה ממשיכה לדייק וליישם את משפטי התורה במציאות מתפתחת, ובכך שומרת עליהם חיים ורלוונטיים.

דיני התורה אינם מוגבלים להסדרת היחסים שבין אדם לחברו בלבד; הם חודרים גם אל עולמו הפנימי של האדם – אל תחושת האחריות שלו, אל יושרו ואל מצפונו. בפרשה זו נחשף רעיון יסוד של התורה: היא אינה שואפת לעצב רק חברה צודקת, אלא גם את האדם עצמו – את דרכו, את אופיו ואת הבחירות שהוא מקבל.

הפרשה פותחת בפסוק שמעמיד במרכז את המתח שבין חירות לשעבוד, בדיני העבד העברי: ״כִּ֚י תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּבַשְּׁבִעִ֕ת יֵצֵ֥א לַֽחָפְשִׁ֖י חִנָּֽם״.

המשמעות ברורה וחדה: בעם ישראל גם מי שנפל, נשבר או נאלץ להיכנע לנסיבות – חירותו אינה נשללת ממנו. החירות שנולדה בהתגלות במעמד הר סיני אינה חירות מופשטת או רעיונית בלבד, אלא זכות יסוד ואתגר מתמשך, תנאי הכרחי לעצם הקיום האנושי והלאומי.

אולם לאחר קביעה עקרונית זו, התורה מציבה בפנינו מציאות מורכבת יותר. ישנם מקרים שבהם אדם מוותר מרצונו על חירותו, לא מתוך כפייה, אלא מתוך קושי לשאת באחריות הכרוכה בה. מול אי־הוודאות, הבחירה והמחויבות, הוא מעדיף את הוודאות שבמסגרת – גם אם משמעותה עבדות: ״וְאִם־אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת־אֲדֹנִי אֶת־אִשְׁתִּי וְאֶת־בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי״.

כאן העבד בוחר לוותר על חירותו כדי להישאר במקום המוכר לו, מקום המעניק ביטחון ושייכות.

רציעת האוזן – סימן לבחירה פנימית:

״וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל־הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל־הַדֶּלֶת אוֹ אֶל־הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת־אָזְנוֹ״.

דינו של העבד הוא הבאה אל הדלת או אל המזוזה ורציעת האוזן – האיבר שהקשיב כל חייו לסיפור יציאת מצרים: ״בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים״.

הרציעה היא סימן המזכיר שהבחירה היא שלו. זוהי חותמת גופנית על החלטה פנימית. היא נעשית ליד הדלת והמזוזה – בנקודת המעבר שבין ״להישאר״ ל״לצאת״, בין פנים לחוץ. שם נחרטת הבחירה.

בכך מבהירה התורה שהחירות אינה דבר המתקבל אוטומטית, אלא מציאות שיש לבחור בה ולחדש אותה שוב ושוב: החלטה ועמידה מול החיים ללא ״מסגרת מוכנה״. לעומת זאת, העבדות, גם אם קשה, מציעה ביטחון וזהות ברורה. לעיתים קל יותר להישאר בתוך קושי מוכר מאשר לצאת אל חירות לא ודאית. השעבוד הופך להרגל שמזדהים עמו; האדם לומד מי הוא לפי המקום שבו הוא נמצא – ואפילו לפי המקום שבו הוא בוחר להישאר.

כאשר העבד אומר: ״אָהַבְתִּי אֶת־אֲדֹנִי, אֶת־אִשְׁתִּי וְאֶת־בָּנָי״, התורה אינה מזלזלת באהבה זו, אך היא מסרבת לראות בה הצדקה לוויתור על החירות. כאן נכנסת לתמונה אמונה מגבילה: אמונה פנימית המייצרת תלות, פחד ותחושת חוסר מסוגלות לבחור אחרת. המסגרת הופכת ל״כל מה שמגן״, ״כל מה שמגדיר״, ״כל מה שמעניק משמעות״. כך האהבה עלולה להפוך לכבל – לא מתוך שנאה, אלא מתוך חשש.

חירות כתהליך יומיומי

מן הפרשה אנו לומדים כי החירות אינה אירוע חד־פעמי, אלא תהליך מתמשך. יצאנו ממצרים פעם אחת, אך אנו נקראים לצאת מכל סוג של עבדות בכל דור – ולעיתים בכל יום מחדש. לא תמיד מדובר בעבדות חיצונית; לעיתים הכבלים הם פנימיים: פחד משינוי, תלות באישור, הרגלים שהפכו לשליטים, או מסגרות שמעניקות ביטחון אך גובות מחיר של קיפאון.

בעידן שבו נוחות, השוואה וביטחון מיידי הופכים לערכים מרכזיים, הפיתוי לוותר על עצמאות ולחפש ״מקום בטוח״ חזק מתמיד. החינוך היהודי אינו מסתפק בסיפור החירות, אלא מבקש לעצב בני חורין. לכן התורה חוזרת ומצווה: ״וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ״ – לא רק כדי לספר מה היה, אלא כדי ללמד כיצד חיים עם הזיכרון הזה: כיצד חיים חירות.

חירות איננה רק זכות, אלא מהות חיים הדורשת מן האדם לא לוותר על עצמו – גם לא בשם נוחות, פחד או שייכות. היא מחייבת בחירה מתמדת באחריות אישית ובמוסר. לא די בבניית חברה המקבלת אחריות על מעשיה; גם כל אדם נדרש לשאת באחריות לבחירותיו ולבחור שוב ושוב להיות בן חורין.

בניית זוגיות:

״שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע״.

הפסוק מתמצת תפיסת עולם של זוגיות אנושית. כל אחת משלוש המילים מייצגת יסוד מרכזי בקשר, ויחד הן יוצרות מערכת יציבה ובריאה:

שְׁאֵרָהּ – הדאגה הקיומית למזונות מסמלת נאמנות עמוקה ושייכות זהותית. האישה אינה ״מושא זמני״, אלא חלק בלתי נפרד מן העצמי, שותפה לחיים ולדרך.

כְּסוּתָהּ – הבגד מייצג גבול מכבד: שמירה על פרטיות, זהות אישית ומרחב אינטימי, המאפשר קרבה ללא אובדן עצמי.

וְעֹנָתָהּ – יחסי אישות מבטאים היענות הדדית המחברת גוף ונפש, המבוססת על כבוד, מסירות והדדיות.

יחד נבנית זוגיות שבה חירות ושייכות מתמזגים: נאמנות שמבטיחה המשכיות, גבול שמכבד ואינטימיות שמחברת – ללא שעבוד, ללא אובדן עצמי, ועם כבוד הדדי.

עזרה לזולת: ״עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ״

הפסוק מופיע בהקשר של עזרה לאדם הנתון במצוקה, גם אם הוא זר. הוא אינו קורא להסתפק בהזדהות רגשית, אלא דורש פעולה: להושיט יד גם כשלא נוח, גם כשזה לא ״העניין שלנו״.

בעת כעס או שנאה, הנטייה הטבעית היא ניתוק. אך הפסוק מזכיר שהאחריות המוסרית אינה תלויה ברגש. להיות אדם מוסרי פירושו לבחור נכון גם כשהדחף הוא להתרחק, ולהעדיף מעשה על פני נוחות.

הערכים נבחנים ברגעי משבר, לא ברגעי שקט. ״עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ״ מציב אחריות יומיומית: לא לחכות להשראה, אלא לפתח רגישות שמובילה לפעולה. זו אינה רק אידיאה מוסרית, אלא מיומנות חיים.

הפסוק מזכיר גם שהאדם אינו ישות מבודדת, אלא חלק מנוכחות אנושית. כאשר אדם אחר סובל – אין זו ״בעיה שלו״ בלבד, אלא קרע במערכת כולה. העזרה היא הכרה בכך שהקהילה היא גוף שיש בו נוכחות, וכי אחריות הדדית אינה רק ערך מוסרי, אלא תנאי קיומי.

בד בבד, הנתינה היא גם תיקון פנימי. מי שבוחר להיות נוכח במצוקת האחר מוצא משמעות, חיבור ועוגן. כך נבנית קהילה המבוססת על אמון ולא על רגש חולף.

בעידן שבו עצמאות ופרטיות נתפסות כערכים עליונים, הפסוק מזכיר שהחיים מתקיימים בתוך קהילה. חינוך שלם אינו מסתפק בהעצמה אישית, אלא מפתח גם את היכולת להיות נוכח, להשקיע ולשאת באחריות – גם כאשר הדבר דורש ויתור על נוחות אישית. כפי שנאמר: ״אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק״.

שבת שלום.

ברכות

מהמעלה הראשונה: עמותת ״עולם חסד – הכוח הפנימי״ מברכת את ליאת ברגר ביום הולדת שמח ומאחלת לך הצלחה, במיוחד בכל התחומים הטיפוליים שאת חפצה בהם.

מהמעלה השנייה: עמותת ״עולם חסד – הכוח הפנימי״ מברכת את יפתח ליפצר ביום הולדת שמח והצלחה בלימודים ובחברה.

ממעלה שלישית: עמותת ״עולם חסד – הכוח הפנימי״ מברכת את אסתר כהן בהצלחה בכל התחומים שאת חפצה בהם, ובמיוחד באומנות ופירותיה.