פרשת לֶךְ־לְךָ 

מסע הנפש מהידוע אל הבלתי־נודע

בכל שבוע אנו פוגשים בתורה לא רק סיפור עתיק, אלא מַרְאָה חיה המשקפת ומעוררת לחיים את נפש האדם.

כל פרשה היא הזמנה להתבוננות, לתיקון, ולמפגש מחודש עם האור האלוקי הפועם בתוכנו.

בפרשה זו נפתח סיפורו של אברהם אבינו, האב הרוחני של עם ישראל, האדם הראשון שקם ואמר: ״אני הולך, גם אם אינני יודע לאן״. הוא עוזב את עולמו המוכר ויוצא למסע שאין לו יעד ברור, מסע של אמונה ושל גילוי.

כפי שנאמר: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־אַבְרָם: לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה בְּרָכָה״.

אברהם ושרה, שכבר היו אנשים בוגרים ורבי ניסיון, נענים לקריאה האלוקית לעזוב את מקומם וללכת אל ארץ חדשה, להתחיל הכל מבראשית. זו איננה רק קריאה אישית או משפחתית, אלא שליחות אוניברסלית: להקים עם שיישא את שם ה׳, ויביא לעולם אור, אמונה וברכה. אברהם ושרה מלמדים אותנו שהתחלה חדשה איננה עניין של גיל או נסיבות, היא קריאה פנימית להיפתח למסע, גם כשהדרך אינה ברורה, ולהאמין שהאור הגדול מחכה דווקא מעבר לצעד הראשון.

הציווי האלוקי ״לֶךְ־לְךָ״ מהדהד עד היום בנפש כל אדם. יש פסוקים שנאמרו פעם אחת, אך ממשיכים להישמע בכל דור ובכל לב. זו איננה רק קריאה לאברהם אבינו, אלא קריאה נצחית לכל אדם שמרגיש כי הגיע זמנו לזוז, מהמקום, מן ההרגל ומן הפחד. ״לֶךְ־לְךָ״ הוא הקול הפנימי הקורא לנו להשתחרר מן הישן ולצעוד באומץ אל הבלתי־נודע.

כך נולדת התנועה הפנימית הראשונה של האמונה, תנועה של אדם הקם ממקומו וצועד באומץ אל הלא־נודע. רש״י מפרש על הפסוק ״לֶךְ־לְךָ״ ״להנאתך ולטובתך״. העזיבה, הקושי והערפול, אינם עונש, אלא הזמנה לצמיחה. אברהם אינו שואל לאן, הוא פשוט הולך. ובכך הוא מציב מודל של אמונה טהורה, אמונה שאינה נשענת על ודאות, אלא על אמון.

שלושת השערים

שלושת השערים – מֵאַרְצְךָ, מִמּוֹלַדְתְּךָ, מִבֵּית אָבִיךָ – שלוש הביטויים הללו אינם רק ציווי לעזיבה, אלא שלושה שערים תודעתיים, שלושה שלבים במסע הנפש של כל אדם ההולך אל עצמו. כל שער הוא שכבה של זהות שעל האדם לעבור דרכה, מן החיצון אל הפנימי, מן הידוע אל הבלתי־נודע, ומן ההרגל אל ההתעוררות.

הראשון: ״מֵאַרְצְךָ״, עזיבת הזהות הציבורית. לעזוב את הקרקע הבטוחה של הזהות החברתית, את ההגדרות והתיוגים שמגדירים אותנו בעיני אחרים. ה״ארץ״ היא המקום שבו האדם שייך, החברה, התרבות, המסגרת, אך באותה מידה גם המקום שבו הוא כבול. המסע מתחיל כשאדם מעז לעזוב את מה שהוא נחשב, כדי לגלות מי הוא באמת. זהו השער מן ההשתייכות, אל הנוכחות.

השני: ״מִמּוֹלַדְתְּךָ״, ריפוי הילדות והסיפור הישן. ״מִמּוֹלַדְתְּךָ״ פותח את השער אל הילדות – אל המקום שבו נולדה תודעתנו, עם אהבותינו הראשונות, פחדינו הראשונים והדימויים שעיצבו את זהותנו. לשוב אל מולדתך אין פירושו לברוח מן העבר, אלא לפגוש אותו באור חדש. זו קריאה אל הילד הפנימי, לא כדי לשנות את מה שהיה, אלא כדי לרפא. רק כאשר האדם מאיר את עברו באור של חמלה, הוא חדל לפעול מתוך פצעיו, ומתחיל לפעול מתוך תודעה של חופש.

השלישי: ״מִבֵּית אָבִיךָ״, חירות מדפוסי הדורות. הבית הוא המקום שבו נטמנו השורשים העמוקים של נפשנו, האמונות, הפחדים והחלומות שלא מומשו, שלנו ושל דורות רבים לפנינו. ״לֶךְ־לְךָ״ הוא ציווי לשחרר גם את הקולות הללו, לא מתוך מרד, אלא מתוך המשכיות חדשה. השכינה זורמת מדור לדור, אך בכל דור היא מבקשת ביטוי אחר. הנאמנות האמיתית למסורת איננה בחיקוי העבר, אלא ביכולת לחדש את אורו. זו חירותה של הנשמה, הממשיכה את השושלת, אך באור ייחודי לה.

״אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָ״ – הארץ הפנימית

אלוקים אינו מגלה לאברהם אבינו לאן ללכת, אלא מבטיח: ״אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָ״, אני אראה לך תוך כדי תנועה. המסע הזה איננו אל יעד חיצוני, אלא אל ארץ פנימית שמרחב של ראייה חדשה, של פגישה בין שמיים לאדם, בין הרצון האנושי לבין התודעה האלוקית. הארץ הזו נולדת בכל פעם שאדם צועד באומץ אל תוך עצמו, ומגלה שבתוך מסעו האישי שוכנת הארץ שהובטחה לו מאז ומעולם.

הניסיונות, בין רעב לשפע, בין פחד לשלום. המסע של אברהם אבינו איננו פשוט. הוא יורד למצרים, חווה רעב, פחד, עושר ופרידה. בכל שלב הוא עומד מול ניסיון שאינו מבחן חיצוני, אלא מפגש פנימי עם גבולות האמונה. ניסיון העוני מלמד אותנו אמונה, וניסיון העושר מלמד אותנו ענווה. האחד בוחן אותנו כשאין לנו דבר, והשני, כשיש לנו הכל. ושניהם נפגשים בשאלה אחת: האם אני נשאר נאמן לאור הפנימי שלי, גם כשהחיים משתנים?

אומץ ההפרדה בשלום 

ריב לוט ואברהם, אומץ ההפרדה בשלום. בשלב זה של המסע מגיע רגע ההתנגשות: ״וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט״. המריבה איננה רק על מרעה, אלא על דרך חיים. 

לוט בוחר בכיכר הירדן, ביופי, בשפע, בחומר; ואילו אברהם אבינו בוחר בדרך של אמונה, ענווה ושליחות. גודלו של אברהם מתגלה לא בכוחו, אלא בוויתורו. הוא פונה אל לוט ואומר: ״אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ… כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ״. זו איננה רק אמירה של שלום, זו הכרזה על תודעה חדשה, אפשר לבחור אחרת, אפשר להיפרד מבלי לשבור את הלב. אברהם מלמד אותנו את חכמת ההפרדה באמונה, היכולת לאפשר לאדם אחר את דרכו, גם אם דרכו שונה משלי; היכולת לשחרר מבלי לשנוא, לכבד גם כשאין הסכמה, ולזכור שהמרחק הפיזי אינו חייב להפוך לריחוק לב. 

לפעמים האהבה האמיתית מתבטאת דווקא ביכולת להתרחק, כדי שכל אחד יוכל לגלות את ייעודו, באור שלו, במרחב שלו. זו תודעת השלום של אברהם: לא שלום מתוך חולשה, אלא שלום הנולד מתוך שלמות פנימית, ידיעה עמוקה שהאור האלוקי זורם בדרכים רבות, ושהברכה שורה דווקא כאשר הלב נשאר פתוח גם אחרי הפרידה.

סיום

הליכה ללא מפה. בכל אדם יש ניצוץ מאברהם אבינו, הרצון ללכת, להאמין, להתחיל מחדש. הדרך הזו איננה פשוטה, אך היא הדרך האמיצה והנכונה. מי שמקשיב לקול ה־״לֶךְ־לְךָ״ שבתוכו, מפסיק לחיות את סיפורו הישן, ומתחיל לכתוב פרק חדש, פרק של אמונה, תנועה והתחדשות. 

״לֶךְ־לְךָ״ איננו רק תנועה במרחב, אלא גם תנועה בזמן, מסע החוצה ופנימה בעת ובעונה אחת. זהו תהליך שבו האדם נדרש לעזוב שכבות של זהות, מהרובד החיצוני והנרכש, אל הרבדים העמוקים ביותר של נפשו. בכל פעם שאדם נענה לקריאה הפנימית לשינוי, הוא עוזב שכבה ישנה של עצמו, והולך ״אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָ״ אל מקום בתוכו שטרם גילה, מקום שבו האלוקים מראה לו מי הוא באמת. 

המסע של אברהם אבינו הוא גם המסע של כל אחד מאיתנו, היכולת לשמוע קול פנימי שאומר ״לך״, גם כשלא ברור לאן. להאמין שהמקום הבא יתגלה תוך כדי הליכה, ושהאור נחשף רק כשנעים קדימה.

שנזכה ללכת באמונה ובענווה, לשחרר את הפחד מן הבלתי־נודע, ולגלות בכל יום ארץ חדשה בתוכנו.

באמונה ובאהבה בדרך,

הרב דוד איפרגן

ברכות

מהמעלה הראשונה אנחנו מאושרים לקבל במוצאי שבת את אור ההשפעה של רחל אמנו שבזכותה כל קהילת עולם חסד שלא זכו להיפקד בזרע של קיימא (הריון) יזכו לישועות בדבר הזה. 

מהמעלה השניה אנו מחזקים את כוחות הביטחון, המשטרה וההצלה, העומדים על משמר ארצנו במסירות ובאמונה. הקב״ה יְגַן עליהם מכל צרה וצוקה, וישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיהם. וישובו לביתם במהרה, שלמים בגופם ובנפשם, עטופים באור ובשלווה.

ממעלה שלישית אנחנו זוכרים ומוקירים את יצחק רבין זכרונו לברכה שהשבת פקידת שנתו. 

מהמעלה הרביעית אנו מברכים את ענת דורון ביום הולדת שמח ומועיל.

מהמעלה החמישית אנו מברכים את ידידנו אופיר רוזיאק במזל טוב גדול ליום ההולדת שלו.