פרשת קֹרַח התשפ״ה

״אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל – הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה
הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה-הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם
וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה-וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה׳וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה-הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְנֹאמַר אָמֵן״.

מהמעלה הראשונה אנו מברכים את כוחות הביטחון בהרבה כוח והרבה עשייה. 

מהמעלה השיניה אנו שולחים כוח  של רפואה שלמה  לכל הפצועים מהמלחמה בעם ישראל: שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעוֹק וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא!״.

ממעלה השלישית אנו מברכים את דנה דוידי וליטל יונה שחוגגים את יום הולדתם, עלו והצליחו בכל מעשי ידיכם ותמשיכו לעזור בכלים שלכם לכל מי שמבקש מכם עזרה. אנו מברכים אתכם מתוך התהילים: ״לֹא-תִירָא, מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ, יָעוּף יוֹמָם-מִדֶּבֶר, בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ-מִקֶּטֶב, יָשׁוּד צָהֳרָיִם-יִפֹּל מִצִּדְּךָ, אֶלֶף-וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ, לֹא יִגָּשׁ.רַק, בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט״. מברכים-ריטה -נירית- רן-נדב, הילדים, וכל המשפחה הענפה שבניתם בעשר אצבעות שלכם.  

פרשת קֹרַח

“נפתח את המאמר מתוך פרקי אבות שמביא הסתכלות אחרת על הקונפליקטים המתקיימים בתוכנו ומחוצה לנו:
״רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר -עַל שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד-עַל הַדִּין-וְעַל הָאֱמֶת-וְעַל הַשָּׁלוֹם-שֶׁנֶּאֱמַר:״ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם״ (זכריה ח, טז).

רַבָּן שִׁמְעוֹן מסביר שכדי להפעיל את המצפן שלנו לזיהוי הקריטריונים הנדרשים לאבחון מציאות קונפליקטואלית בריאה צריך להתחיל עם צדק ואמת. בעזרתם נוכל להבין שיש טוב ורע בעולם, יש את מה שראוי והגון ואסור לנו להתבלבל בזה. 

יחד עם זאת, חתירה אנושית מתמדת אל האמת, לא מאפשרת לבני אדם לוותר לעולם על עמדותיהם. היא יוצרת נקודות עיוורון רבות אשר מונעות מאיתנו לראות את המציאות גם מנקודת מבט אחרת. דבר שהוא הכרחי על מנת לקיים חברה בריאה ופעילה. ההיאחזות במה שצודק, לא מאפשרת שום התקדמות לקראת פתרון או החלטה, ואנחנו מוצאים את עצמנו פעמים רבות נמצאים בתוך מחלוקת מתערבלים בה עד כלות.

וכאן רַבָּן שִׁמְעוֹן מוסיף את המוטיב השלישי – הַשָּׁלוֹם, ההכרח להגיע ליישוב הדעת, הצורך להכריע את הדיון לא מתוך ניצחון, אלא מתוך הרצון המשותף לנהל יחד את המציאות המשותפת. השלום הוא הכרח וצורך של כל חברה המבקשת לשגשג, ולכן השלום משמש כמסגרת חשובה ליסודות הדין והאמת.

לאחר הסבר זה נוכל להתבונן בערך הפרשה: פרשת קרח – מכונה פרשת המחלוקת. נחזור לרגע לשתי סיטואציות קשות שחווה עם ישראל. הראשונה היא חטא העגל והשניה היא חטא המרגלים. בשתי הסיטואציות משה רבינו מתגלה בגדולתו. 

לאחר שני החטאים הקב״ה מבקש ממשה רבינו רשות למחות את עם ישראל ולהקים דור חדש מזרעו של משה רבינו: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה:  רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל״.

תשובתו של משה רבינו: תמיד אני בוחר ותמיד אבחר בעם ישראל. לפתע בפרשה שלנו אנו מגלים בהנהגה שלו גוון אחר, שאנו לא מכירים. הפרשה נפתחת בנסיון של קרח לקחת הנהגה שלא שייכת לו: ״וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת–בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם–כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו״.

משה רבינו מבין שקרח ועדתו לא הבינו נכון את המונח – ״קְדֹשִׁים תִּהְיוּ וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם״, וכדי להתחיל להבין את רעיון הקדושה עליהם  להסיר את המסכות, להיות שקופים, ישרים, הגונים ואמיתיים, במעגל החיים.

אחת הבעיות עם אנשים אידאולוגים וחכמים כמו קרח, שהם מציגים את עצמם כמי שפועלים מתוך עיקרון: ״כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים״. כלומר כולם שווים ואין סיבה שמשה רבינו ואהרון הכהן יתנשאו על הקהל. אבל חז”ל, ובעקבותיהם רוב המפרשים, מבינים שהמניע האמיתי של קורח הוא אישי: קנאה, אגו ושאיפה לכוח.

לכן, המחלוקת הזו נתפסת לא כבירור רעיוני-אידיאולוגי אלא כהתנגשות של אינטרסים וכוח. זה מודגש גם בכך שהתוצאה היא לא דיון או פשרה – אלא קרע, פילוג, וחורבן על.

חז״ל, בעקבות פרשת קרח, מסבירים את הבידול בין שני ויכוחים ואומרים: ״כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם,סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם; וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם,אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם? זוֹ מַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי; וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ״.

באופן עמוק, חז״ל מבקשים ללמד אותנו שנדע שמהות מחלוקת לשם שמיים היא זו שנועדה לברר את האמת, תוך כדי  שהצדדים חלוקים בדעותיהם. לאחר הטחת דברים קשים שיצאו מפיהם של קרח ועדתו לעבר משה רבינו הוא ממשיך ללמד סניגוריה עליהם ושולח לקרא לדתן ואבירם ושומע את תגובתם: ״וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה, לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב; וַיֹּאמְרוּ, לֹא נַעֲלֶה. הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר: כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם-הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן-לָנוּ, נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם; הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם, תְּנַקֵּר–לֹא נַעֲלֶה״. 

לאחר שמשה רבינו שומע את נאום ההסתה של דתן ואבירם, בני ראובן, שותפיו של קרח, ומבין שכוונתם במשפט אחד למוטט את מסע החירות והעצמאות שנבנה בעם ישראל לאט, וזאת למרות כל הניסיונות לחזור להיות עבדים למוכר והידוע, מרגע יציאתם  ממצרים ועד הגעתם לארץ ישראל. 

משה רבינו עושה מאמץ לסנגר עליהם, ואומר להם: מילא אתם רוצים לחזור למצרים, מטעמי נוחות ופחד מקבלת אחריות ועצמאות ומעדיפים להמשיך להיות עבדים ולא לקחת אחריות על המעשים שלכם, דעו שזה דבר המעיד על רפיסות והעדר עמוד שדרה שלא מאפשר לכם לחיות  כבני חורין. 

עד כאן משה רבינו יכול להכיל הכול, מפני שבתחילה הפגיעה הייתה מכוונת אליו, אבל כשקרח ועדתו הציגו מודל אידיאולוגי מעוות, והפכו את מצרים לארץ המובטחת: ״הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר״, את זה משה רבינו לא יכול להכיל, את העיוות האידיאולוגי הזה, כי להשקפתם, אין לאדמת ארץ ישראל כל משמעות , ייעוד ותכלית. האדמה שהיא הבסיס, נשמטת מתחת לרגליים. 

מחלוקת זו מסתיימת במבחנים לשתי הקבוצות אשר בסופם יתן ה' את האות לבחירתו: ״וַיְדַבֵּר אֶל־קֹרַח וְאֶל־כָּל־עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת־אֲשֶׁר־לוֹ וְאֶת־הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר־בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו״. התגלות הקב״ה וכל הניסים המופיעים בפרק מוכיחים לעם כי הם טועים והסמכות ניתנה רק למי שמוכן להוביל את העם מהמקום הכי נמוך שהיו בו – ארץ מצרים, למקום הכי גבוה שהוא ארץ ישראל, ומי שרוח ההנהגה שלו כזו, הם משה רבינו ואהרון הכהן.

בכל מחלוקת ישנה סיבה סובייקטיבית, שתפקידה להסתיר את האובייקטיביות שבדבר עצמו. המציאות נדמית חלוקה ופרודה, ובעיקר ההויות הרוחניות שבה. מי שהצליח להתרומם לגובה ההשקפה האובייקטיבית, מי שהצליח להחלץ ממצרי משקפיו הסובייקטיבים, יוכל לראות כיצד מה שנדמה מחלוקת הוא שלם והרמוני.

לסיכום

האם כל מחלוקת היא שלילית ויש לגנותה? חז"ל מבהירים בכמה מקומות שמהות המחלוקת לכשעצמה אינה דבר רע. חז”ל לומדים ממערכת היחסים האובייקטיבית שהייתה בין בית הלל לבית שמאי: במחלוקת זו לא היה שוויון דעות, אולם האחדות שררה ביניהם. יש לדעת כי היהדות מעודדת מחלוקות. הגמרא מלאה בהן, אבל כל זאת בתנאי שהמחלוקת מתנהלת לשם שמים. האתגר של כולנו הוא לעודד ולקדם תרבות דיון שמוסיפה שלום בעולם ומתוך כך מבררת את האמת. חלק מהמסע שלנו הוא ללמד אותנו איך מנהלים מחלוקת ומהן גבולותיה.

המחלוקת הסובייקטיבית של קורח ועדתו לא נועדה לברר את האמת אלא נועדה לבצר עמדות, להאדיר את האגו, ולפגוע באחרים, וכל זה כדי להחליף הנהגה, וגרמה לפילוג בעם ישראל במדבר. לכן גם הסיום שונה: אין פשרה. אין הקשבה הדדית. יש קריסה. 

קרח לא הבין שכל אדם מקבל לידיו תפקיד בהתאם לכישוריו, התאמתו למשימה שלשמה הוא נבחר. המחלוקת של קורח היא דוגמה למאבק שמתחפש לערכים, אך מונע מאינטרסים. מול זה, ״רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מציב מודל של שלושה יסודות: דִּין, אֱמֶת וְשָּׁלוֹם כהכוונה לבירור מחלוקת ראוי. זו לא רק תובנה דתית או מוסרית – אלא גם הנחיה חכמה לחיים משותפים״ (המאמר נשען על דבריו של הרב קוק זכרון צדיק לברכה).״