פרשת כי תצא התשפ״ו

פרשת כי תצא – כשהברית נכנסת אל החיים

בכל שבוע אנו פוגשים בתורה לא רק סיפור עתיק, אלא מראָה חיה המשקפת ומעוררת לחיים את נפש האדם. כל פרשה היא הזמנה להתבוננות, לתיקון ולמפגש מחודש עם האור האלוקי הפועם בתוכנו. קל לאדם לדעת מהם הערכים שבהם הוא מאמין. רובנו רוצים להיות ישרים, אחראים ורגישים. אבל מתי ערך הופך באמת לדרך חיים? לא כאשר אנו מדברים עליו, אלא כאשר הוא מקבל צורה בתוך המציאות.

פרשת כי תצא כוללת שבעים וארבע מצוות – יותר מכל פרשה אחרת בתורה. במבט ראשון הן נראות כמעט מפוזרות: מלחמה, משפחה וגירושין, השבת אבדה, בניית בית, עבודה ושכר, נדרים, שדות וכרמים, מסחר ויחס לחלש. מדוע משה רבינו מרכז דווקא כאן מצוות רבות כל כך? כדי להבין זאת צריך לזכור היכן נמצא עם ישראל. במדבר חי העם בתוך מחנה אחד. המשכן נמצא במרכזו ומשה רבינו מנהיג אותו. בארץ המציאות עומדת להשתנות. לאדם יהיה בית משלו, שדה ורכוש. יהיו משפחות, עבודה, מסחר ומערכות יחסים. החיים שהיו מרוכזים במחנה אחד עומדים להתפזר לאינספור מקומות ומצבים. ופרשת כי תצא נכנסת בדיוק אליהם.

פרשת שופטים עסקה במערכות שמחזיקות את החברה – שופטים ושוטרים, מלך, כהנים ונביא. פרשת כי תצא עוברת מן המוסדות אל החיים עצמם. לא במקרה היא מתחילה במלחמה: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ…" דווקא במקום שבו הכוח נמצא בידיו של האדם, התורה מציבה גבולות. גם כאשר האויב ניתן בידך, לא הכול מותר. אפילו בתוך המלחמה, כאשר הגבולות הרגילים מתערערים, מערכת הערכים אינה מתבטלת.

אבל החיים אינם מתרחשים רק ברגעים קיצוניים. מן המלחמה חוזרת התורה אל הדרך. אדם רואה שור או שה שאבדו לאדם אחר. הוא לא גרם לאבדה, בעלי החיים אינם שלו, והוא יכול לכאורה להמשיך בדרכו. אבל התורה אומרת: "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם." מהרגע שפגש את האבדה, הוא כבר אינו יכול לומר שאין הדבר נוגע אליו. עצם המפגש יוצר אחריות.

ולפעמים מה שאדם מאבד בדרך אינו רכוש, אלא את הכיוון עצמו. הוא יצא למסע עם תוכניות ומטרות, ואז התרחש דבר שלא תכנן: אובדן, משבר, פרידה, כישלון או שינוי פתאומי. הדרך שהייתה ברורה לו כבר אינה ברורה, והוא מגלה שאין בידיו כרגע הכלים להמשיך לבדו. דווקא היכולת להכיר בכך ולבקש עזרה יכולה להיות ביטוי של אחריות. וכאשר יד כזאת מושטת אלינו, "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" מקבל משמעות נוספת. איננו נדרשים לשאת את חייו של האדם במקומו. האחריות על חייו נשארת בידיו. אבל אם אנחנו יכולים לסייע – נסייע; ואם אין בידינו הכלים, נוכל לכוון אותו אל מי שכן יכול.

ומכאן התורה לוקחת את האחריות צעד נוסף. עד עכשיו כבר הייתה אבדה. מה קורה כאשר עדיין לא קרה דבר? "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ." איש עדיין לא נפל. אין אסון שצריך לתקן. האחריות מתחילה קודם – ביכולת לראות סכנה ולמנוע אותה.

ומן הגג נכנסת התורה אל הבית עצמו. בפרשה מופיעים גם דיני הגירושין. התורה מכירה באפשרות שקשר הנישואין יגיע לסיומו. ודווקא האפשרות להיפרד מאירה משהו על הבחירה להישאר. אם אפשר גם להיפרד, החיים המשותפים אינם מתקיימים רק מכוחה של החלטה שהתקבלה פעם אחת בעבר. קשר זקוק לבחירה שמתחדשת בתוכו – להקשיב, לתקן, להשקיע ולבנות. כך הבית אינו נבנה רק ביום שבו נכנסים אליו. הוא ממשיך להיבנות בכל פעם שבני הזוג בוחרים מחדש זה בזו.

ומן הבחירה הזאת מגיעה התורה אל המילה שאדם נותן.

"וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא." אדם אינו חייב לנדור. הוא יכול לבחור שלא לקבל על עצמו נדר. אבל אם בחר להתחייב, התורה אומרת: "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ…" לפני ההתחייבות – הבחירה בידך. אחריה – למילה שלך יש משמעות. וגם נדר אינו צריך להפוך למקור של פחד. כאשר הנסיבות השתנו או מתעורר קושי לקיימו, יש לברר את הדבר בדרך ההלכתית המתאימה. כך החופש לבחור והאחריות לבחירה אינם סותרים זה את זה.

ובתוך כל אלה אומר משה רבינו: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם…" מי שהיה נתון לכוחם של אחרים עומד עכשיו להחזיק כוח בעצמו. דווקא עכשיו עליו לזכור כיצד נראו החיים מן הצד השני. לא כדי להישאר בעבר, אלא כדי שהעבר יעצב את הדרך שבה הוא חי בהווה.

ואז מגיע סופה של הפרשה:

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ…" התורה אינה מדגישה רק שעמלק נלחם בישראל, אלא במי בחר לפגוע: "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ…"

עם ישראל היה בדרך. חלק מן האנשים נחלשו ונשארו מאחור. ודווקא בהם בחר עמלק לפגוע. עמלק פגש חולשה – והפך אותה להזדמנות. כאן מתגלה תמונת הנגד של הפרשה. גם עמלק רואה את מי שנמצא לפניו. אבל במקום שחולשתו של האחר תעורר בו אחריות, היא הופכת בעיניו להזדמנות. אולי משום כך מסתיים תיאורו במילים: "וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים." כי השאלה הגדולה של הפרשה איננה רק מה האדם רואה. השאלה היא מה הראייה מעוררת בו.

עכשיו אפשר להבין מדוע פרשת כי תצא זקוקה למצוות רבות כל כך. החיים בארץ עומדים להתפזר בין בתים, דרכים, שדות, משפחות, עבודה ומסחר. משה רבינו לא יהיה שם ליד כל אדם כדי לומר לו כיצד לנהוג. לכן הברית אינה יכולה להישאר רק במרכז המחנה. היא צריכה ללכת עם האדם אל חייו. כי ערכים אינם הופכים לדרך חיים רק מפני שאנחנו מאמינים בהם. הם הופכים לדרך חיים כאשר הדברים הגדולים שאנחנו מאמינים בהם מקבלים צורה בדברים הקטנים שאנחנו עושים.

שבת שלום ומבורכת