במעלה הראשונה אני מברך את משפחת נחום, את אריק עדי והילדים גיא ועידו, לרגל הבר מצווה של עומר הבן הבכור שיעלה ויצליח בכל מעשי ידיו.  

במעלה השניה אני מברך את משפחת רן ארז ושמחה ומוסר מזל טוב ליום ההולדת של יוסף ישראל. 

במעלה השלישית אני מברך את משה בין ששון ליום ההולדת שלו ושולח כוחות של הרבה הצלחה ועשייה.

אני שולח אור גדול לנשמת גדעון קליימן ז״ל שהלך לבית עולמו ושהשבת פקידת שבועו, ושולח לאישה שולי, ולילדים רעות עמית ועידן, כוח של נחמה וקבלת המציאות הנוכחית ״מן השמים תנוחמו ולא תוסיפו לדאבה עוד״.

פרשת עֵקֶב

״וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן,אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה״.

פרשה זו מהווה המשך לנאומו של משה רבינו שהחל בפרשת דברים, בו הוא מסכם את קורות בני ישראל במדבר ומכין אותם לקראת כניסתם לארץ. בתוך נאום זה שזורים ארבעה עקרונות מהותיים, שבכוחם להנחות לא רק את דור המדבר, אלא גם אותנו המבקשים  לחיות חיים בעלי ערך ומשמעות.

כוח האדם וההכרה במקורו

״וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ-כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל״. 

פסוק זה ממחיש את המתח המובנה בין גאוות היצירה שלנו כבני אדם לבין ההכרה שהקב״ה הוא הנותן לנו את הכוח לעשות דברים. אנחנו נולדים עם רצון ראשוני לפרוץ קדימה, לכבוש יעדים ולהגשים חלומות. אך רצון זה אינו עצמאי לחלוטין – הוא יונק מכוחות שניתנו לנו מלמעלה, וכל הצלחה היא פרי שילוב בין המאמץ האישי שלנו כבני אדם לבין מתנת הכוח האלוקי המוענקת לנו, בשעה שאנו הופכים כל תהליך מפוטנציאל לדבר שניתן לממש אותו.
השאיפה האישית והעמל הם הכרחיים, אך עליהם להיות מלוּוים בזיכרון מתמיד של שותפות עמוקה עם המקור שממנו אנו יונקים את הכוחות.

הכרת הטוב

הכרת הטוב היא לא רק ערך מוסרי, אלא עמדה פנימית שמערערת את האשליה של עצמאות מוחלטת. היא מזכירה לנו שאיננו יוצריו הבלעדיים של הישגינו.
משה רבנו מזכיר את שפע הארץ שאליה עם ישראל נכנסים: ״אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ.  וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ–וּבֵרַכְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ״. לעיתים תכונות אגוצנטריות, שנולדו גם מתוך זיכרונות טראומטיים של העבר, עוצרות אותנו מלהכיר בתרומתם של אחרים. מצב זה משאיר אותנו בתחושת חוסר, מבלי להגיע למימוש עצמי אמיתי.
כל הצלחה, כל מילה טובה וכל הזדמנות – הן סיבה לעצור, להודות ולהזכיר לעצמנו שאנחנו חלק ממרקם רחב של נתינה וקבלה אנושיים.

שילוב הלב בתהליך הרוחני

״וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל–מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ:  כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ״. 

הקב״ה מבקש מעם ישראל לעבוד אותו לא רק מתוך ציות חיצוני אלא מתוך שותפות רגשית מלאה. אהבה אינה יכולה להיוולד בכפייה, היא מתעוררת כאשר מסירים את המעטפת החוסמת אותה כפי שכתוב בתורה: ״וּמַלְתֶּם, אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם״. לעיתים המחסומים נובעים מחשש, פגיעות עבר, חוסר אמון או פחד לאבד שליטה. כך גם בני ישראל, שגדלו בצל זיכרון העבדות והנדודים, התקשו להאמין שהקב״ה בחר בהם להיות לו לעם מבין כל הגויים כפי שכתוב בתורה: ״וַיִּבְחַר בָּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים–כַּיּוֹם הַזֶּה״.

עבודה רוחנית, וגם מערכות יחסים אנושיות, דורשות לא רק הבנה שכלית אלא פתיחה הדרגתית של הלב – בניית אמון שמאפשר לאהבה להתעורר.

אומנות ההאטה

״וְנָשַׁל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה״. 

הפסוק מלמד אותנו שתהליכים עמוקים שאנו עושים כדי להשיב את מה שנלקח מאיתנו  מתוקן ושמיש, תהליכים אלו אינם קורים בבת אחת. אנו עשויים להיות שקועים בעשייה מתמדת, מבלי להבין שמערכת הנפשית שלנו מתרוקנת. התורה מציעה לנו נקודות "טעינה" קבועות – כגון שבתות, ראשי חודשים, חגים – ובראש כולם יום הכיפורים.

כמו שגוף זקוק למנוחה כדי לשוב ולפעול, כך גם הנפש זקוקה לזמן של עיכול והפנמה. האטה נכונה אינה עצירה מהחיים, אלא תנאי לצמיחה מתמשכת.״