פרשת דְּבָרִים התשפ״ה

מהמעלה הראשונה אנחנו מברכים את חיילי צה"ל וכלל כוחות הביטחון, העושים לֵילוֹת כַּיָּמִים כדי שהשקט יחזור לארצנו, שהקדוש ברוך הוא ישמור אותם מכל צרה וצוקה וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם ויקיים בהם את הברכה שכתובה בפרשה: ״יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ-יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ-יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם-וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.״

מהמעלה השנייה אני מברך ומאחל יום הולדת שמח ללילך פינצ'בסקי ומברך אותה בהצלחה בכל מה שהיא שתבחר ומודה לה על העזרה הגדולה לעמותה.   

פָּרָשַׁת דְּבָרִים

״אנו מתחילים בשבת את ספר דברים שהוא ״משנה תורה״, החומש בו משה רבנו מסכם את עיקרי התורה והמצוות.  

פרשת דברים מסכמת את המסע של עם ישראל מצאתם ממצרים ועד לקראת כניסה לארץ ישראל- האתגרים, המלחמות, האויבים, ההליכה במדבר.

החידוש המשמעותי שמופיע בה, הוא המנהיג הרוחני משה רבינו, שעד עכשיו היה איש של מעשים, הופך להיות איש של מילים. את משה רבינו אנחנו מכירים בפרק א’ בספר שמות, מכל סיפוריו מתגלה איש של מעשים ששואף תמיד לצדק, תיקון עולם, עוד בימיו בארמונו של פרעה. 

לאורך שלושה ספרים (שמות, ויקרא, במדבר) הדמות המרכזית בעַם, המנהיגה את העַם בהליכה הסיזיפית במדבר, מגלה לנו מנהיג שהוא איש מעשים. הוא מתווך לעם את רצונו של הקב״ה, מגן על העַם כשצריך, מחנך ובונה את בני ישראל להיות בפעולה עם תנועה של התקדמות.

רגע לפני שהם נכנסים אל הארץ המובטחת, הוא מסכם את עיקרי הדברים שחשוב שיהיו ״בארגז הכלים״ של העַם. הוא מסביר את התורה  ברוח אחרת, מדבר באופן דידקטי ומובן ומסכם את שלבי המסע מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה: ״אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר-הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר״. בכך הוא מבקש ליישר קו, ולמלא את תודעת הזיכרון של דור הכניסה לארץ. משה רבינו מספר לבני ישראל הצעירים מי הם, מאין הם מגיעים ולאן הם הולכים. הוא נותן להם חוקים ומחזק את הקשר החברתי של המצוות, מדבר על צדק ועל דאגה לאביון, על התחשבות בשכיר ועל אהבת הגר. 

הוא מציג את יסודות אמונת ישראל ונותן לבני ישראל מצוות, שחלקן ישנות בנוסח מחודש, וחלקן חדשות לחלוטין. משה רבינו שוזר את כל חוטי ההיסטוריה במסכת אחת של חזון כולל, שבו לימד את בני ישראל לראות את עצמם ואת האדם האחר ולקיים את המצוות החברתיות: ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ -(למרות שאינו-כָּמוֹךָ)-אֲנִי יְהוָה״, וללמוד לשלב את המציאות הריאלית האנושית בתוך ההשגחה של הקב״ה.

רובנו כותבים בתודעתנו ובזכרוננו את הספר האישי, שהוא הרצון לתת משמעות ופשר לחיינו וזה מציב אותנו במקום שמשם אנו רואים תמונה פנימית רחבה להבנת המציאות שאנו חיים בתוכה. בכל פעם שתפיסת המציאות שלנו לגבי אירועים שאנו עוברים לא מחוברת לזמן הנוכחי, אנו מתחילים לבנות מגדלי מחשבה מופשטים מהזמן וברור שאותם מגדלים עומדים לקרוס, ועל זה נאמר בתהילים:״יְהוָה יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם כִּי הֵמָּה הָבֶל״.

כדי לבנות את הכלים-הרצונות שלנו מחדש שיתאימו למציאות הנוכחית אנו צריכים לחוות את התנועה של המציאות כאשר היא חלק בלתי נפרד מהזמן. 

שבת הפטרת חזון ישעיה

הפטרת פרשת דברים מכונה שבת חזון על שם הפטרה מישעיהו הפותחת במילים: ״חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ͏ִם״. היא השבת האחרונה בשלושת השבועות המכונים: ״בין הַמְּצָרִים״.

בהפטרה, הנביא מזכיר לנו את הצער והזיכרון על חורבן בית המקדש ובסיום מעודד אותנו ואומר: ״וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק–קִרְיָה, נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה״.

ישעיהו הנביא מוכיח את בני דורו על השחיתות המוסרית והרוחנית שהובילה לחורבן. בשניהם בולטת המילה ״אֵיכָה״ – זעקה על הפירוד, העומס והחורבן. ההפטרה עוסקת בשאלה הגדולה של החיים – ״אֵיכָה? איפה אתה האדם נמצא, באיזה מקום, באיזה מצב, והשאלה ממשיכה ל-איך- אתה מתפקד במצב שבו אתה נמצא בכל עת ולאן זה לוקח אותך. 

המילה ״אֵיכָה״ נאמרת ארבע פעמים בתנ״ך, הראשון: ״וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה״. השני ששואל הוא משה רבינו: ״אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם״. השלישי, ישעיהו הנביא כבר לא שואל הוא אומר בצער: ״אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה״. הרביעי, ירמיהו הנביא בוכה על החורבן ואומר: ״אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד״.

משה רבינו מדבר על ״אֵיכָה״ של האדם, המנהיג, על אחריות קולקטיבית.

ישעיהו מדבר בצער רב על ״אֵיכָה״ לכלל עם ישראל לאחר חורבן בית המקדש, כשהם כבר לא מאוחדים ומפוזרים בין הגויים.

ירמיהו מדבר על המקום – על חורבנה של ירושלים.

הקב״ה שואל את אדם הראשון, אחרי חטא עץ הדעת – אַיֶּכָּה״, היכן אתה ממוקם עם עצמך, עם המהות שלך, עם היעד שלך, ולא איפה אתה פיסית, שהרי אתה בגן עדן. לכן כל פעם שאנו בורחים מעצמנו למקומות חשוכים, מגיעה הקריאה הגדולה – ״אַיֶּכָּה״, כדי לחלץ אותנו ממקומות אלו ולהשיב אותנו לעצמנו ולחברה, ובכדי להיות מאוחדים ולא נפרדים.״