פרשת חֻקַּת התשפ״ה

את המאמר אני מקדיש לאיש החסד שתמך בכל מי שנצרך ועזר לכל מי שביקש עזרה, צביקה בן שבת זכרונו לברכה, ושולח כוח של התחלה לילדים אבי, שירה, שלום ונהוראי.

לסבתא שרה, זכרון צדקת לברכה שהיא באמת אשת החסד גדולה שהשבוע פקידת שנתה. ושולח כוח של התחלה לאתיקה.

לסבתא מסעודה שושנה בת מרים זכרון צדקת לברכה שהשבת פקידת שבועה.

הצדקת חביבה בת איזה זיכרון צדקת לברכה שהשבוע זמן פקידת שנתה, יהי רצון שהזרעים שהיא נטעה ברבי שלמה יגדלו וישאו פירות. 

רפואה שלמה למאור שמעון בר יוחאי שהקב״ה יקים אותו מחוליו וישלח כוח של המשכיות לפיני עדי והילדים אגן, מאל, מזל, אדיר. לאינס וילדיה, מאור ובנימין, לליאם הצלחה בצבא, והרבה כוח למאיר ומזל עזרה.

יום הולדת שמח ומזל טוב לנתנאל יוסף גולני, יהי רצון שההורים שלך שהם אנשי חסד ואמת ד״ר עדי ואלירן יגדלו אותך לקחת אחריות על מעשיך ולחיות בסביבה תומכת שמאמינה ועושה מעשים טובים. 

לבארי מזרחי מזל טוב ליום ההולדת שלך, נאמר בתלמוד בן שלוש עשרה למצוות יהי רצון שהכניסה שלך לקבלת עול מצוות תעשה מהדרך שעליה נאמר :״טעמו וראו כי טוב השם״, עלה והצלח בכל מעשה ידיך. 

פרשת חֻקַּת 

״הפרשה נפתחת במצוות פרה אדומה ובתמצית דיני טומאה וטהרה הקשורים במת: ״וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה, אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל.״

הכוונה שזו מצווה שאין אנו מבינים את טעמה.
מלבד עצם המצווה שטעמה אינו ברור לנו, אף בפרטי המצווה קיימת מעין סתירה פנימית שאינה מובנת – עיקר עניינה של פרה אדומה הוא לטהר את הטמאים. את אפר הפרה האדומה אנו מזים על אנשים שבאו במגע עם המת כדי לטהרם.

אך עם זאת, בפסוקים המתארים את עניין פרה אדומה אנו מגלים כי האנשים הטהורים שמתעסקים איתה – נטמאים!

יוצא מכאן שהאפר של פרה אדומה מטהר את הטמאים, ומטמא את הטהורים, ולא ברור, אם כן, מה עניינה – לטמא ולטהר? איך מתיישבת הסתירה הזו? מה עניינה ומהותה? את זה ניסה שלמה המלך, החכם באדם, להבין אך הדבר היה רחוק ממנו: ״כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי״. הכוונה לדין שאין יכולת לשכל האנושי להבינו.

קושי ההבנה נובע מהטקס לטהרת אדם שבא במגע עם המת, שהוא מקור הטומאה הראשי בתורה. אדם שנטמא לא יכול היה להיכנס לתחומי המשכן והמקדש עד שטָהַר בתהליך שארך שבעה ימים. בתהליך זה, רכיב מרכזי הוא הַזָּאַת ״מֵי נידה״, הכוהן מתיז על המיטהר נוזל שחלקים מאופן הכנתו מגיעים מאפר הפרה שנועד לטהר את האדם שבה במגע עם המת. 

כדי שתהליך זה יצליח יש למצוא פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל, כלומר לא שימשה לעבודה. את הפרה שוחטים, ושורפים מחוץ למחנה. לתוך אפר השריפה מוסיפים עץ ארז, ואזוב ושנִי תולעת, צמר שנצבע בתולעת השני. האפר נשמר, וכדי להכין מי נידה, הושם קומץ ממנו בכלי עם מים חיים, להזכירנו כי מותו של האדם אינו סופו המוחלט שכן הוא מתחדש בחיי צאצאיו, וברוח שאינה מתה עם הגוף. 

דור מת ודור נולד. חייו של אדם נגמרים, אך לא החיים בכללותם. מי שיחיו אחרינו ימשיכו את מה שהתחלנו. החיים הם זרימה שאין לה סוף. 

בנוסף, מערכת חוקי הטומאה והטהרה אינם מקדמים שום ערך המוכר לנו, ואינם חלק מהמערכת הנורמטיבית הרגילה מבחינה מושגית: אין הם עוסקים במותר ואסור, במצווה ובעבירה, אלא בקביעת מצבם של גופים וחפצים (קביעת הסטטוס שלהם). משום כך, לכאורה, אין שום אפשרות לתת הסברים רציונליים לתחום זה, שהרי מה שאינו בשליטת האדם – אינו יכול להיות טוב או רע, ואינו יכול לקדם תכליות חיוביות או למנוע פגיעה בהן.

עצם החדרתו של תחום הטומאה והטהרה אל התחום הנורמטיבי מכניסה מרכיב לא רציונלי לשדה ההלכה. כדי להבין את מהותם אנו צריכים להבין שחוקי הטומאה והטהרה, עם כל המסתורין והמורכבות שבהם, מושתתים על היגיון פשוט. הם קיימים בגלל הפרדוקס הקיצוני של המשכן והמקדש. 

המצווה לבנות את המשכן הייתה היענות של הקב״ה לתפילתו של משה רבינו, לאחר חטא העגל, שבה ביקש בעצם שהקב״ה יהיה קרוב יותר לעם. המשכן נבנה כדי לקלוט לתוכו את השְׁכִינָה (שדרכה הקב״ה מתגלה בעולמנו). והפרדוקס ברור: איזה בית יכול להכיל בתוכו את הקב״ה, שאינו תָחום לא במרחב ולא בזמן? הקב״ה הוא אינסופי, ואילו אנו והמשכן (והמקדש, לימים) סופיים. הקב״ה נצחי, ואנחנו בני תמותה. 

זה שורש ההקפדה הקיצונית של ההלכה על כך שהקו המבדיל בין האנושי לאלוקי לא מטושטש – בייחוד לא במשכן ובמקדש. המשותף לכל צורות הטומאה הוא שהן קשורות במציאות המוות, בעובדה שאנו יצורים בעלי גוף בעולם גשמי הנתונים לפגעי הטבע . כדי להיכנס לחלל מקודש, שאנו מרגישים בו קרובים אל האינסוף ואל הנצח, עלינו להרחיק את עצמנו מכל מודעות למוות. וזה עניינו של טקס פרה אדומה.

התורה מבקשת להטמיע בתודעה היהודית רעיון שאולי נראה מובן מאליו, אבל בזמנו היה מהפכני: המוות מטמא, נקודה. את הקב״ה יש לחפש בחיים ולא במוות. כפי שמלמד אותנו דוד המלך בתהילים: ״לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ״. ודוד המלך מסביר: ״כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ, בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ״. 

אלו הן הכרזות רדיקליות. הקב״ה שוכן בחיים. כדי להתקרב אליו יש להתנקות מכל נגיעה של מוות. אם ננסה לפרוט את הטומאה והטהרה, ניווכח שרוב מצוות התורה המתקיימות בין אדם למקום-לקב״ה ובין אדם לחברו, מתקיימות במונחים של אמצעי ותכלית המביאים אותנו לעשות תיקון בכלל-החברה, ובפרט. לכן תפקידן של רוב המצוות לפתח בתודעתנו מערכת שמגשימה את אותם ערכים או מקדמת אותנו אליהם. 

חלקה השני של הפרשה עוסק בהיפרדות. 

השלב השני בפרשה מדבר על שתי הסתלקויות של ההנהגה העליונה. 

התורה מציינת את ההסתלקות הראשונה של מרים הנביאה ואת המשבר הנוראי שהעם חווה בעקבות פטירתה: ״וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם.וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן״.

הסתלקות שניה היא של אהרון הכהן: ״וַיִּסְעוּ, מִקָּדֵשׁ; וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה, הֹר הָהָר.וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם, בְּרֹאשׁ הָהָר״.גם אהרון הכהן שעליו נאמר:״ הִלֵּל אוֹמֵר:הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן:אוֹהֵב שָׁלוֹם,וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת,וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״, מסתלק מהעולם. 

בהמשך הפרשה אנו נחשפים לאחת מהמריבות הנדושות של עם ישראל עם משה רבינו ואהרון הכהן, ולמרבה הפלא, דווקא רגע לפני סיום תהליך כניסת בני ישראל לארץ ישראל, הקב״ה מודיע למשה רבינו שבגיל מאה ועשרים שנה הוא ימות במדבר ולא יזכה להכניס את בני ישראל לארץ ישראל. 

הכל התחיל מבקשתם של בני ישראל לשתות מים, נאמר במקרא: ״וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם״. מיד לאחר מכן כתוב: ״וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה.וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְהוָה אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ״.

לאחר תלונות בני ישראל הקב״ה מבקש ממשה רבינו להקהיל את העם, לקחת את מטה אהרון הכהן, ולדבר עם הסלע. מיד יראו בני ישראל את הנס בעיניהם, כיצד בוקעים מים מן הסלע, כולם שותים מהמים, ותתחזק האמונה בקב״ה.

לפני שמשה רבינו לוקח את המטה הוא אומר לבני ישראל: ״וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים–הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ-פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם״. במקום לדבר עם הסלע כפי שהוא צווה מהקב״ה, הוא מרים את ידו מכה במטהו את הסלע. בתגובה לכך הקב״ה אומר למשה רבינו: ״יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם״. המסר הראשוני הוא – זכרו, לכל אחד יש את הארץ המובטחת שאין לו את היכולת ליישם ולהיכנס אליה, על זה נאמר בפרקי אבות: ״לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר״. 

התורה משרטטת כאן רעיון חשוב מאין כמוהו – אף על פי שאנחנו טועים ומתים, הקיום האנושי איננו טראגי. משה רבינו ואהרן הכהן עשו טעויות, אך הדבר לא מנע מהם להיות המובילים של עם ישראל ולעצב את שני ממדיהם הגדולים של החיים היהודיים עד ימינו.

הממסד הכוהני אשר משתייך לאהרון הכהן שבניו עד היום עולים לדוכן בבית הכנסת כדי לברך את הציבור בברכת כהנים.

הממד הנבואי אשר משתייך למשה רבינו שעליו נאמר, משה אמת ותורתו אמת. עד היום אנו מתפתחים מלימוד התורה של משה רבינו. למרות העובדה שמשה רבינו עלה למרום בלי שיזכה לראות את עמו עובר את הירדן אינה גורעת מהמורשת הנצחית שלו, כאדם שהפך המון-עבדים לעם חופשי, והביאם אל מִפתן הארץ היעודה, כפי שנאמר במקרא: ״וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְהוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ״.

משה רבינו קורץ מחומר שיש בו הון אנושי שהיה מתאים בשעתו להוצאת בני ישראל שהיו קבוצת עבדים שנזרקה אל החופש ללא הכנה רגשית ומנטלית, שהצליחה להגיע בסופו של תהליך להגשמה בברית יוצאת הדופן עם הקב״ה, ויצאה למסע מפָרֵך הן ברמה גופנית, הן ברמה נפשית והן ברמה הרוחנית. 

לצורך זה נדרש להם מנהיג חזק, היודע לִשְׂרוֹת עם הקב״ה ועם אנשים. העובדה שלא ניתן למשה רבינו להנהיג את הדור הבא ולהכניסו לארץ לא הייתה כישלון כי אם כורח המציאות. אך עתה, כשהם עומדים להיות בַּנָאֶיהָ של חברה חדשה, דרוש להם מנהיג שלא יעשה את המלאכה במקומם, אלא ייטע בהם את הרצון לעשות למענם בעצמם.

על זה אני אומר קח אחריות על מעשיך והחיים יתחילו לחייך לעברך. מעניין לראות שברגע שההנהגה של משה רבינו, אהרון הכהן, ומרים הנביאה מוחלפת, גם אופי ההנהגה האלוקית משתנה: מעולם של ניסים וקיום לא טבעי, עם ישראל מתרגל להתנהל ללא ענני כבוד שהגנו עליו בזכות אהרון הכהן, ללא בארה של מרים שמספקת מים שוטפים במדבר וללא המָן (האוכל שסופק לעם ישראל בהיותם במדבר) שסופק בזכות משה רבינו. שלושת אלו חדלים ברגע שעם ישראל מסיים את הנדודים במדבר ונכנס לארץ ישראל.

זה אם כן הרעיון, המשנה חיים, הטמון בפרשת חוקת: אנחנו כעפר האדמה, אך נשמת אלוהים באפינו. אנחנו שוגים, ועדיין מסוגלים לגדולות. אנחנו מתים, אך המיטב שבנו ממשיך לחיות אחרינו.

לסיכום, בסוף שנת הארבעים למסע של בני ישראל במדבר הם מבינים שעליהם להתבגר מנטלית ולהתחיל לקחת אחריות לפני שהם עולים כיתה ונכנסים לשלב הבא כעם עצמאי בארצו. 

משה רבנו מדריך את עם ישראל לגלות את יכולותיו ולקבל אמון בעצמו, ואת השינוי ניתן לראות בפעם הבאה שעם ישראל מתלונן ונענש ועל כך בהכשות נחש, הם יבינו את משמעותה של לקיחת אחריות: ״וַיָּבֹא הָעָם אֶל־מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי־דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל־יְהוָה וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת־הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם״.

את השינוי האמיתי אפשר לראות לאחר מסע ארוך, כאשר יתקוף אותם צמא, הקב״ה מזמן לעם ישראל באר שופעת מים והם יענו לבאר בשירת הודיה: ״אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ-לָהּ.בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם״. הנס כבר לא יהיה מובן מאליו עבורם. ככל שהפרשה מתקדמת נראה שהעם זז מהפנמת חוקים (ככה זה וזהו!) לכוונות לב (זה תלוי בי, יש לי אחריות). העם לומד לנשום את הכשלונות, להחזיק מעמד בצימאון ולדחות סיפוקים, העם מתבגר״.