פרשת חיי שרה התשפ״ז

פרשת חיי שרה – לבוא עם הימים

בכל שבוע אנו פוגשים בתורה מראה חיה: אנשים, בתים, פרידות, בחירות ודרכים הנפתחות לפני האדם.

פרשת חיי שרה פותחת בפרידה: שרה אמנו נפטרת, אברהם אבינו קונה לה מקום קבורה, ובהמשך הפרשה מסתיימים גם חייו. אולם הפרשה אינה נשארת מול הסיום. דווקא מתוך הפרידה נבנה ההמשך: יצחק אבינו נושא את רבקה אמנו, אברהם אבינו דואג לעתיד ביתו, והדרך עוברת אל הדור הבא. הפרשה מלמדת שהחיים אינם נמדדים רק במספר השנים, אלא במה שהאדם מצליח לשאת עמו מתוכן.

הפסוק הראשון מעורר את תשומת לבנו: ״וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים – שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה״. רש״י, על פי המדרש, עומד על חלוקת השנים ולומד ממנה: ״כולן שוין לטובה״. התורה מחלקת את שנות חייה של שרה אמנו, ולאחר מכן מחברת אותן מחדש. השנים אינן מבטלות זו את זו, אלא מצטרפות לחיים שלמים.

גם חיי האדם בנויים מתקופות. הילדות מביאה עמה תום וסקרנות, הנעורים מביאים חיפוש ותנועה, הבגרות מוסיפה אחריות ובהירות, והזקנה עשויה להביא חכמה ופרספקטיבה. לכל תקופה יש האור שלה, השאלות שלה והניסיונות שלה.

אך בכל תקופה יש גם כאב משלה. ילד יכול לחוות קושי בלימודים, נערה עלולה להיפגע מריב עם חברה או מן התחושה שאינה מקובלת, ואדם מבוגר עשוי לשאת עמו זיכרונות של אכזבה, בדידות או חוסר אונים. אין לזלזל בכאב הזה. מה שנחווה באותה שעה היה אמיתי, ולעיתים הוא ממשיך ללוות את האדם גם כאשר השנים כבר עברו.

לא תמיד קל לאדם לשאת את כל תקופות חייו יחד. לעיתים התקופה עצמה כבר חלפה, אך החוויה שנולדה בה עדיין נשארת קרובה. מילה שנאמרת בהווה, זיכרון שמתעורר או מצב המזכיר את העבר יכולים להחזיר את האדם לרגע שבו נפגע, התאכזב או הרגיש לבדו.

אין בכך חולשה. יש כאבים שאינם מסתיימים ברגע שבו האירוע נגמר. הם מבקשים הכרה, הקשבה ולעיתים גם עזרה. אך עם הזמן האדם יכול ללמוד שלא לתת למה שאירע לו בעבר להחזיק לבדו את ההגה של חייו. הוא אינו נדרש לשכוח את הכאב, אלא למצוא לו מקום נכון בתוך סיפור רחב יותר.

כאן מתחילה החַיּוּת. האדם שואל: מה אני מבקש לשמור מן התקופה הזאת? מה היא לימדה אותי? ומה אני יכול להניח מאחוריי? כך אפשר לקחת מן הילדות את הסקרנות ואת היכולת להתרגש, מן הנעורים את החיפוש והתקווה, ומן הבגרות את האחריות והבהירות. גם מן הדברים שלא עלו יפה אפשר ללמוד, לא כדי להאשים את עצמנו, אלא כדי לבחור בדרך חדשה.

זהו עומק הביטוי שנאמר על אברהם אבינו: ״וְאַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים״. חז״ל פירשו: בא עם ימיו. אין הכוונה שלא היו לאברהם אבינו כאבים או ניסיונות; חייו היו רצופים מסעות, פרידות, המתנות ומבחנים. אלא שכל יום נעשה חלק מדרכו. הזמן לא חלף עליו בלבד; הוא נתן לו לעצב את אישיותו והמשיך ללכת.

אברהם אבינו אינו רק אדם שבא עם ימיו; הוא גם אדם שיודע כיצד לחיות בתוך העולם בלי להיבלע בו. לאחר מיתת שרה אמנו הוא אומר לבני חת: ״גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם״. שתי המילים הללו מגלות את סוד חייו. הוא תושב: פועל בעולם, קונה את מערת המכפלה בקניין גמור, נושא באחריות ובונה את ביתו. אך הוא גם גר: זוכר שהרכוש, המעמד וההישגים אינם תכלית לעצמם, אלא אמצעים שניתנו לאדם כדי שימלא את ייעודו.

השלמות אינה לבחור בין השניים, אלא להחזיק את שניהם יחד: לחיות בתוך העולם בכל הרצינות, בלי להיבלע בו; לבנות בית, בלי לאבד את הכיוון הפנימי; לקחת אחריות, בלי להיאחז באשליה שהכול בידינו. אברהם אבינו מלמד שהאמונה אינה בריחה מן המציאות, אלא הכוח להכניס לתוכה צדק, חסד ואחריות.

עיקרון זה ממשיך בשליחותו של אליעזר למצוא אישה ליצחק אבינו. אברהם אבינו מבקש ממנו ללכת אל ארצו ואל מולדתו, אך עומד על כך שיצחק אבינו לא יעזוב את הארץ. המשך הדרך אינו רק עניין של התאמה משפחתית; הוא דורש שותפות בייעוד. הבית החדש צריך להיבנות על אמונה בקב״ה, על חסד עם האדם ועל אחריות לחיים.

כאשר אליעזר מגיע אל הבאר, הוא אינו מחפש ייחוס בלבד. לכן הוא מתפלל שהנערה שתשקה אותו ותציע גם מים לגמליו תהיה זו הראויה. רבקה אמנו אינה רק נענית לבקשתו; היא רואה את הצורך הרחב יותר ופועלת בזריזות: ״גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב״.

זהו חסד שאינו נובע מחובה או מרצון להרשים. רבקה אמנו מלמדת שהאדם אינו נמדד רק במה שמתחולל בתוכו, אלא גם ביכולתו לראות את מי שנמצא מולו: להקשיב, להבין ולהיענות. אך היא אינה מבטלת את עצמה בתוך הנתינה. כאשר משפחתה מבקשת לעכב את יציאתה, הם אומרים: ״נִשְׁאֲלָה אֶת־פִּיהָ״, והיא משיבה: ״אֵלֵךְ״. היא נותנת מתוך רצון פנימי ובהיר, לא מתוך מחיקה עצמית.

כאשר רבקה אמנו מגיעה אל יצחק אבינו, התורה אומרת: ״וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ… וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ״. רבקה אמנו אינה מחליפה את שרה אמנו, כי אדם אהוב שהסתלק אינו מתחלף והחסר אינו נמחק. אך היא נכנסת אל האוהל ומאפשרת לו לשוב ולהיות בית חי.

זהו ניחום אמיתי: לא שכחה של מה שאבד, אלא האפשרות שהלב ייפתח מחדש. חז״ל מלמדים שכאשר רבקה אמנו נכנסה לאוהלה של שרה אמנו, חזרו הנר הדולק, הברכה בעיסה והענן על האוהל. רבקה אינה העתק של שרה, אלא המשך נאמן של דרכה, מתוך החסד, הרצון והאישיות שלה.

לקראת סוף הפרשה נאמר: ״וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק״. מעבר לנכסים שאברהם אבינו מוסר ליצחק אבינו, הפרשה מלמדת על ירושה עמוקה יותר: דרך חיים. לחיות באמונה, לפעול בעולם, ולדעת שהברכה שקיבלנו נועדה לעבור הלאה.

פרשת חיי שרה אינה מלמדת שהפרידה נשכחת, אלא כיצד ממשיכים אחריה. אברהם אבינו נותן לשרה אמנו מקום של כבוד בקניית מערת המכפלה. יצחק אבינו נושא את זיכרון אמו, אך מוצא נחמה עם כניסתה של רבקה אמנו אל האוהל. ובהמשך, אברהם אבינו מעביר ליצחק אבינו את הדרך שעליה בנה את חייו.

כך מלמדת אותנו הפרשה שהעבר אינו דבר שצריך למחוק, אך גם אינו מקום שחייבים להישאר בו. אפשר לשמור את הזיכרון, ללמוד מן השנים שעברו, ולתת להן להוביל אותנו אל מעשה חדש. זהו פירוש עמוק ל״לבוא עם הימים״: לקחת את מה שקיבלנו מן החיים – ולהמשיך לבנות ממנו.

“A meaningful life is not measured only by its length, but by what a person makes of its days.”
חיים בעלי משמעות אינם נמדדים רק באורכם, אלא במה שהאדם עושה מן הימים שניתנו לו.

הרב דוד איפרגן