פרשת בלק התשפ״ו

בכל שבוע אנו פוגשים בתורה לא רק סיפור עתיק, אלא מַרְאָה חַיָּה המשקפת ומעוררת לחיים את נפש האדם. כל פרשה היא הזמנה להתבוננות, לתיקון ולמפגש מחודש עם האור האלוקי הפועם בתוכנו.

פרשת בלק – לראות את האמת

פרשת בלק היא מן הפרשות המפתיעות שבתורה. במבט ראשון היא נראית כסיפור על מלך החושש מפני עַם זר, על נביא הנשכר לקללו ועל מאבק המתחולל מאחורי הקלעים. לכאורה אלו מאורעות שונים, וקשה למצוא את החוט המחבר ביניהם. 

אולם כאשר מתבוננים בפרשה מתחילתה ועד סופה, נדמה ששאלה אחת מלווה את כל המאורעות: האם באמת אפשר לשנות את המציאות? בלק מאמין שכן. כאשר כוח הזרוע אינו נראה מספיק, הוא מחפש כוח אחר – כוחן של המילים. הוא מזמין את בלעם מתוך אמונה שקללה אחת יכולה לשנות את גורלו של עַם שלם. 

אלא שככל שהפרשה מתקדמת מתברר דבר מפתיע: עַם ישראל אינו משתנה, אלא דווקא בלעם. בכל פעם שהוא נושא את עיניו, נחשף לפניו רובד נוסף של אמת שלא ראה קודם. אולי משום כך פרשת בלק איננה רק סיפור על קללה שהפכה לברכה. היא מלמדת שיש מציאויות שאדם מנסה לשנות בכוח, ויש מציאויות שאינן מבקשות כוח אלא ראייה חדשה. 

במהלך המסע הזה משתנה דווקא בלעם. הברכות היוצאות מפיו אינן רק דברי שבח לעַם ישראל, אלא מסע של שלושה מבטים: תחילה הוא לומד לראות נכון את עצמו, אחר כך לראות את האדם, ולבסוף לראות את הזולת.

הברכה הראשונה – לראות נכון 

בלעם נושא את עיניו ואומר: ״כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב״. ״מֵרֹאשׁ צֻרִים״ הוא רואה תמונה אחרת. הוא אינו רואה עוד עַם קטן העומד מול עמים גדולים, אלא אומה היודעת מי היא ואינה זקוקה להשוואה כדי להרגיש בעלת ערך. לכן הוא אומר: ״עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן״. אין זו ברכה של בדידות, אלא של זהות. ומיד הוא מוסיף: ״וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב״. ערכו של עַם ישראל אינו נקבע על פי מבטם של אחרים, אלא מתוך הברית והייעוד המלווים אותו לאורך הדורות. אולי משום כך גם לאחר שעמים ואימפריות רבות נעלמו מעל במת ההיסטוריה, עַם ישראל ממשיך לשאת את אותה בשורה.

אולי זהו גם שיעור לחיינו: האדם מתחיל לאבד את כוחו כאשר הוא מודד את עצמו לפי עיני אחרים, ומתחיל למצוא אותו כאשר הוא יודע מי הוא.

הברכה השנייה – לראות את האדם 

בלעם ממשיך את ברכתו ואומר: ״לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ״. אולם כעת מתגלה רובד עמוק עוד יותר. במבט ראשון נדמה שהוא מתאר עַם שאין בו חטא, אך המשך התורה מלמד שאין זו כוונתו. בני אדם נופלים, טועים ושבים, וגם עַם ישראל חי בתוך המציאות האנושית. בלעם מבין שהקב״ה אינו מצמצם את האדם לרגעי חולשתו, אלא רואה את דרכו, את בריתו ואת יכולתו לצמוח. לכן הוא יכול לומר: ״יְהֹוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ״.

אולי זהו גם המבט שאנו זקוקים לו בחיינו. פעמים רבות אנו ממהרים להגדיר אדם על פי רגע אחד של כישלון, בעוד שהמבט האלוקי מבקש לראות את חייו כמסע שלם.

הברכה השלישית – לראות את הזולת 

בלעם נושא את קולו ואומר: ״מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל״. כאשר הוא מתבונן במחנה, הוא מגלה דבר מפתיע: פתחי האוהלים אינם מכוונים זה אל זה. כל בית שומר על פרטיותו ומכבד את המרחב של שכנו. דווקא מן הפרט הקטן הזה יוצאת הברכה הגדולה. בלעם מבין שחברה אינה נמדדת רק בכוחה, אלא גם בדרך שבה אדם יודע לפנות מקום לאחר. 

אולי זהו גם השיעור השלישי לחיינו: לא כל קרבה נוצרת כאשר אנו מתקרבים עוד ועוד. לפעמים היא נולדת דווקא מתוך הכבוד, העדינות והמרחב שאנו מעניקים זה לזה.

״וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים״

דווקא לאחר שלוש הברכות, כאשר נדמה שהאמת כבר התבררה, מחזירה התורה את עַם ישראל אל שגרת החיים. ושם, בתוך המציאות היומיומית, מגיע המבחן הגדול של הפרשה. בלק ניסה לשנות את עַם ישראל באמצעות כוח. בלעם ניסה לשנותו באמצעות מילים. שניהם גילו שיש אמת שאינה נכנעת לרצונו של אדם. 

כעת המבחן עובר אל עַם ישראל עצמו. חטא בעל פעור מלמד שהאיום הגדול ביותר על האדם אינו מגיע תמיד מבחוץ. הוא מתחיל ברגע שבו האדם מאבד את זהותו, מתרחק מן הברית שעליה הוא נשען ומקהה את רגישותו לזולתו. דווקא משום כך חותמת התורה את הפרשה בחטא הזה. 

הרגעים הגדולים של ההתבוננות אינם עומדים בפני עצמם; הם מבקשים לעצב את הדרך שבה האדם חי את חייו. הברכות שנאמרו על ראשי ההרים נבחנות דווקא בשגרת היום־יום. זהו גם המסר החותם את הפרשה: יש מציאויות שאדם מנסה לשנות בכוח, ויש מציאויות שאינן מבקשות כוח אלא ראייה חדשה. וכאשר המבט משתנה, פעמים רבות גם המציאות שאנו פוגשים מתחילה להשתנות.