את המאמר אנו מקדישים לאור החיים הקדוש רבי חיים בן עֲטַר שהיום יום ההילולא שלו.

אנו מרכינים ראש ושולחים כוס של תנחומים לאורן, מירב, נוי, דניאל, נורית ויהונתן כוזהינוף על פטירתה של ליאן לאה, שהשבת פקידת שבועה, מִן הַשָּׁמַיִם תְּנֻחָמוּ ולא תוסיפו לדאבה עוד.

אנו מרכינים ראש ושולחים כוס תנחומים לנועם יעקב על פטירת אמו תרצה בת ליזה. מִן הַשָּׁמַיִם תְּנֻחָמוּ ולא תוסיפו לדאבה עוד.

מהמעלה הראשונה אני מברך את דניאל גואטה שחוגג את יום הולדתו בהרבה הצלחה בכל מעשה ידיו.

מהמעלה השניה אני מברך את אלירן היקר, שחוגג את יום ההולדת הארבעים. נאמר בפרקי אבות: ״בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה״. יהי רצון שהבינה שלך תעזור לך להתפתח בכל התחומים החסרים לך כדי להגיע למימוש עצמי. 

ממעלה שלישית אני מברך את בנצי גואטה שחוגג את יום ההולדת שלו, יהי רצון שעכשיו תשיג את מה שאת מבקש. 

מהמעלה הרביעית אני מברך את נאיה גואטה שתחגוג את יום ההולדת שלה, הרבה בריאות ונחת רוח.

פרשת בלק

״הפרשה מתחילה עם חרדת הנטישה של בָּלָק: ״וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן-צִפּוֹר, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד–כִּי רַב-הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. 

בלק מלך מואב נתקף אימה לרגל כניסתם הצפויה של ישראל לארצם. אחרי נפילת הממלכות, סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן, לפני עם ישראל ומשה רבנו, הוא מבין שאין לו כל סיכוי במישור החומרי, מכיוון שהאויב שניצב מולו מנוהל על ידי השגחה עליונה, לכן הוא פונה לבלעם שמכיר את השפה העליונה שדרכה עם ישראל מונהג, כדי לנסות להפיל קללה על עם ישראל.

חז״ל נותנים מקום ייחודי לבלעם על ידי ההסבר של הפסוק מן התורה: ״וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה פָּנִים אֶל פָּנִים״. חז״ל מסבירים – בישראל לא קם נביא כמשה רבינו, אבל באומות העולם קם נביא ושמו בלעם. התורה מציגה אותו כאדם הזוכה להתגלות-ה', ואף נאמר עליך שהוא ״נְאֻם, שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל, וְיֹדֵעַ, דַּעַת עֶלְיוֹן; מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם״. הוא גם אומר דברים המושמים בפיו מפי ה׳: ״וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לַיְלָה, וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם; וְאַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ–אֹתוֹ תַעֲשֶׂה״. 

אף על פי שבניגוד לכל הנביאים מישראל, אין הוא מבטא בזה את הכרתו, מגמתו ותכליתו, אלא הוא פועל בעל כורחו, ולמרות כל הניסיונות לקלל את עם ישראל ללא ההצלחה כפי שהתורה אומרת :״וְלֹא אָבָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ״.

נתרכז בשלוש ברכות חיוניות בפרשה שרלוונטיות לנו בימים אלו. 

הברכה הראשונה – עבר ועתיד מעניקים כוח להתמודד בהווה

הברכה הראשונה שמברך בלעם את עם ישראל היא: ״כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּו״. בלעם רואה בעיני רוחו כי כוחו הערכי והמוסרי של עם ישראל מגיע מהעבר, מאבותינו אברהם יצחק ויעקב. בנוסף לכך, הוא מבין שגם בעתיד ישנו כוח המגיע מהשְׁכִינָה, שהיא ההתגלות האלוקית בעולם, ואומר: ״וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ״. אחרית הימים, גאולה שלמה. כלומר, בלעם רואה את עם ישראל במבט שמקיף את עברו ואת נצחיותו של עם ישראל, הרי רוב העמים המוזכרים בפרשות האחרונות, מהכנעני דרך הגרגשי, האמורי דרך היבוסי, כל אלו לא קיימים היום. בלעם קולט שהאומה הקטנה שהוא רואה תשרוד פה אחרי כולם. הוא מקבל פרספקטיבה ומבין את סוד כוחו של עם ישראל בהווה. עבר ועתיד המאפשרים לעם ישראל לקבל כוחות כדי להתמודד עם כל מציאות שנקרת בדרכו. 

הברכה השנייה – חיבור מתוך ייעוד

מראשיתו של עם ישראל ועד היום, אפשר לראות את החוסן הרוחני והנפשי, ואת היכולת להתמודד כמעט עם כל מצב ולצאת ממנו. אותו חוסן נפשי מגיע לביטוי בברכה השניה: ״הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב״.

נתבונן בתולדות עם ישראל, מהגעתו של אברהם אבינו לעולם ועד ימינו, נראה שעם ישראל בולט בחיבורו לכלל האנושות. היהודים הביאו לעולם בשורות רבות, ונמצאו תמיד באינטראקציה עם האנושות, אפשר לומר ששררה ביניהם מערכת יחסים של הפריה הדדית. עם ישראל מזרים אור לעולם ומקבל בתמורה ידע. הבחירה בעַם מסוים אין פירושה הזנחה של האנושות. הבחירה בעַם פירושה מתן ייעוד לאותו עַם, וייעודו נוגע לכלל האנושות. 

אולם, באופן פרדוקסלי, החיבור לכלל האנושות כרוך בממד כלשהו של היבדלות ממנה. מעמדו הייחודי של עַם ישראל נובע למעשה מהייעוד והשליחות שלו בעבור האנושות כולה. כפי שמתוך עַם ישראל, בחר הקב״ה את הכהנים, שתפקידם לברך את עם ישראל ולהיות שלוחיו לפני הקב״ה בבית המקדש, ומשום כך הם נבדלים משאר הציבור, כך גם תפקידו של עַם ישראל עבור העולם כולו: ״וְעַתָּה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ-וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ״. מפסוקים אלו אנו למדים שהסגולה שניתנה לעם ישראל והיא חלק ניכר בהוויתו, וזאת הברית בין עם ישראל לקב״ה.

הברכה השלישית – קדושת הפרט

״וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-יִשְׂרָאֵל, שֹׁכֵן, לִשְׁבָטָיו; וַתְּהִי עָלָיו, רוּחַ אֱלֹהִים״. מבאר רש״י את צמד המילים ״שֹׁכֵן, לִשְׁבָטָיו״ – כשראה בלעם שכל שבט ושבט מתכנס לתוך עצמו ואינו מפריע לשכניו, ברך ואמר: ״מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל״. כלומר, הוא ראה את המבנה של עַם ישראל, שבנוי ממרחבים שבתוכם יש גבולות ברורים, מהעולם ממנו בלעם מגיע, הוא לא הכיר מסגרות כאלו של משפחה, קהילה, שבט, הוא גם לא הכיר פרטיות. בעַם שלו אין משמעות לרכוש, לגוף, לגבולות. פתאום הוא רואה: ״גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן״, גבול מיוחד של פרטיות ומרחב אישי. הוא מבין שכל אדם מעַם ישראל הוא עולם בפני עצמו, יחיד ומיוחד, וכל אחד חווה את המציאות באופן שונה מחברו.

לאחר שכל הניסיונות הרוחניים של בלעם לקלל את עם ישראל עלו בתוהו, כלומר הקללות לא מתממשות, הוא מבין שזאת לא הדרך ופונה לדרך מלחמה אחרת, דרך הפיתוי והזנות הפולחנית הנפוצה בתרבות הכנענית. 

הוא העדיף את בנות מדיָן כלוחמות פיתוי. בַּשִּׁטִּים החל עם ישראל לאבד את ייחודו: ״וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב, וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יהוה בְּיִשְׂרָאֵל״. 

לאחר ארבעים שנות הנדודים במדבר הגיע עם ישראל לשיטים, בעת חניית עם ישראל בערבות מואב ,סמוך לכניסתם לארץ כנען, נמשכו רבים למעשי זנות עם בנות מואב ומדין, ומתוך כך פיתו אותם הבנות להשתתף באכילת הזבחים שהקריבו לאל המואבי בעל פעור, ואף להשתחוות לו. שיא החטא של העם מגולם בלקיחת זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא: נְשִׂיא בֵית-אָב, לַשִּׁמְעֹנִי, את כָּזְבִּי בַת צוּר, רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן, בזמן חניית בני ישראל, בַּשִּׁטִּים והכניס אותה לעין כל לאוהלו כדי להתאחד איתה. בעת ההימשכות של ישראל אחר בנות מואב ומדיין והשתחוות לבעל פעור, פורצת מגפה בעם.

לסיכום, עצת בלעם להחטיא את ישראל אינה מסתכמת ברשעות קטנונית של יצרים נמוכים. היא מבטאת את הניגוד המוחלט בין האנושיות הטבעית עליה נאמר: ״כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו״, החפצה להישאר כזאת, לבין התביעה להכרה באלוהות הנבדלת, הטרנסצנדנטית, שעם ישראל מייצג, כפי שנאמר בהפטרה שלנו בספר מיכה: ״הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה-טּוֹב; וּמָה-יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם-אֱלֹהֶיךָ״.״