לשוב – מסע של שלושים ימים עד יום הכיפורים

י׳ באלול – מאמר ראשון

לפני שנתחיל, אני רוצה לחזור לרגע לעשרת הימים האחרונים. לפני ראש חודש אלול נתבקשנו להקדיש זמן לבירור אישי – לזהות דבר אחד שאנחנו מבקשים לשנות בחיינו, להשתחרר ממנו או להתקרב אליו. במשך עשרת הימים האחרונים, כל אחד מאיתנו בירר לעצמו את הבקשה שלו, והיום, בי' באלול, אנחנו מתחילים ללכת איתה בדרך שתוביל אותנו עד יום הכיפורים.

מהיום ניפגש בכל יום עם נקודה אחת. כל נקודה תוסיף עוד צעד בדרך, ורק לאחר שנבין אותה לעומק נוכל לעבור אל הבאה. כך לא ננסה לעשות את כל התהליך ביום אחד, אלא נבנה אותו בהדרגה, צעד אחר צעד.

חודש אלול – זמן לשוב
ישנם חודשים בלוח השנה שאנחנו פוגשים דרך החגים החלים בהם, אבל חודש אלול שונה. אין בו חג מרכזי, ובכל זאת הוא פותח תקופה מיוחדת במינה שמובילה אותנו אל ראש השנה ואל יום הכיפורים.

אלול הוא החודש האחרון של השנה העברית. אנחנו עדיין נמצאים בעיצומה של השנה הנוכחית, אך השנה החדשה כבר מתחילה להיראות באופק. ובינתיים, החיים ממשיכים כרגיל: אנחנו עובדים, מגדלים משפחה וקמים בבוקר לאותן משימות. אך בתוך השגרה היומיומית הזו, מתחילים להישמע קולות אחרים.

קול השופר נשמע, ובתי הכנסת והסביבה כולה מתחילים לקבל גוון שונה. זהו אותו בית כנסת ואותם אנשים, אבל משהו בזמן עצמו השתנה. אנחנו עדיין בתוך אותה שנה, אך כבר מתחילים להרגיש שאנחנו מתקרבים לסיומה. מצד אחד, עוד לא הגענו לראש השנה; מצד שני, אנחנו כבר לא חיים את הימים האלה בדיוק כפי שחיינו אותם חודש קודם לכן. נפתח לפנינו זמן מיוחד של הכנה.

אבל הכנה למה?

אנחנו רגילים לקרוא לאלול "חודש התשובה והסליחות". המילים האלה מוכרות לנו כל כך, עד שלפעמים אנחנו כבר לא עוצרים לשאול מדוע דווקא הימים האלה קיבלו את המשמעות העמוקה הזו.

לאחר חטא העגל ושבירת הלוחות הראשונים, משה רבנו ביקש רחמים על עם ישראל. לפי חז"ל, בראש חודש אלול עלה משה אל הר סיני, וארבעים יום לאחר מכן, ביום הכיפורים, ירד עם הלוחות השניים. מאז, ארבעים הימים הללו מלווים את עם ישראל כתזכורת נצחית לכך שגם אחרי מה שקרה – עדיין אפשר לשוב.

תשובה היא מלשון לשוב. אנו רגילים לפעמים לשמוע את המילה הזו ולחשוב מיד על חטאים: "מה עשיתי לא נכון?", "על מה אני צריך לבקש סליחה?", או "מה אני צריך לתקן?". אך לכל השאלות החשובות הללו עוד נגיע בהמשך. היום אני מבקש להישאר עם הדבר שקודם להן.

כדי שתהיה תשובה, צריכה להיות בראש ובראשונה אפשרות לשוב, וזה בדיוק הגילוי הגדול של הלוחות השניים. הלוחות השניים אינם מציגים עולם שבו לא היה חטא, או מציאות שבה הלוחות הראשונים לא נשברו מעולם; הם מגלים את האפשרות שאחרי כל מה שקרה – הדרך עדיין לא הסתיימה.

אנחנו מגיעים אל התקופה הזו אחרי שנה שלמה של חיים. לא הכול התרחש כפי שרצינו, ולא כל דבר שאנו מביאים איתנו אל אלול הוא דבר שהיינו בוחרים לקחת איתנו מרצון. אך אלול אינו מתחיל בדרישה למחוק את השנה שעברה – הרי אי אפשר באמת למחוק אותה. הוא מתחיל בידיעה הפשוטה שגם אחרי כל מה שהיה, עדיין יכולה להיפתח בפנינו דרך חדשה.

ופה בדיוק אני רוצה שנעצור היום. לא ננסה עדיין להבין כיצד שבים, לא נברר כיצד נוצר המרחק, ולא נדבר על תיקון או על סליחה. יש לנו דרך שלמה לעבור יחד. היום מספיק שנצא מכאן עם תובנה אחת: תשובה היא האפשרות לשוב לאחר שנוצר מרחק.

ומכאן נולדת השאלה שתוביל אותנו אל המפגש הבא:
אם תשובה פירושה לשוב – לאן אנחנו מבקשים לשוב?