פרשת וירא התשפ״ז

מן הראייה אל האחריות

הרב דוד איפרגן

כשהחסד פוגש את המשפט

בכל שבוע אנו פוגשים בתורה לא רק סיפור עתיק, אלא מראה חיה המשקפת ומעוררת לחיים את נפש האדם. כל פרשה היא הזמנה להתבוננות, לתיקון ולמפגש מחודש עם האור האלוקי הפועם בתוכנו.

פרשת וירא נפתחת בהתגלות הקב״ה לאברהם אבינו: “וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא, וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם”. על פי חז״ל, היה זה ביום השלישי לאחר ברית המילה, כאשר אברהם אבינו עדיין סבל מכאבים. דווקא בשעה זו הוא נושא את עיניו ורואה שלושה אנשים ניצבים לפניו: “וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם”. אף שהוא נמצא בעיצומה של התגלות אלוקית, הוא ממהר לקבל את האורחים, ומכאן למדו חז״ל: “גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה”. אלא שהתורה מדגישה כאן דבר נוסף: האורחים עדיין לא ביקשו דבר, ואברהם אבינו כבר הבחין בהם ובצורכיהם. החסד שלו אינו מתחיל במעשה הנתינה, אלא ביכולת לראות את האחר גם כאשר הוא עצמו נתון בקושי. הראייה הזאת אינה מסתפקת במה שהעיניים קולטות; היא מעוררת רגישות, והרגישות הופכת לאחריות המובילה למעשה.

אותה אחריות מתגלה בהמשך הפרשה במישור רחב יותר. כאשר הקב״ה מגלה לאברהם אבינו על הדין העומד להיגזר על סדום, הוא אינו מתעלם מרשעת אנשי העיר, אך גם אינו מוכן להשלים עם האפשרות שצדיקים ייפגעו יחד עם הרשעים. הוא פונה אל הקב״ה ושואל: “הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?” ובהמשך: “הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?”. כאן מתברר שהחסד אינו רק היכולת להיענות לצורכיו של אדם, אלא גם הנכונות לעמוד מול עוול ולבקש משפט צדק. אברהם אבינו אינו מבקש לבטל את ההבחנה בין טוב לרע, אלא דווקא לשמור עליה, כדי שהמשפט לא יפגע במי שאינו ראוי לעונש. כך מתרחבת האחריות מן המפגש עם היחיד אל הדאגה לצדק בחברה כולה.

סדום ועמורה — כשהשפע מאבד את הלב

כדי להבין את משמעות תפילתו של אברהם אבינו, מביאה אותנו התורה אל שערי סדום, שם מתגלה המציאות המוסרית שעליה נסב הדין. כאשר לוט מכניס לביתו שני אורחים, אנשי העיר מתקהלים סביב הבית ודורשים להוציאם כדי לפגוע בהם. התנהגותם אינה אירוע מקרי של אלימות, אלא ביטוי לתפיסה מוסרית שהשתרשה בקרב אנשי העיר. שורשיה נרמזים כבר בפרשה הקודמת, בתיאור הארץ שבה בחר לוט להתיישב: “כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה… כְּגַן ה׳ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”. הייתה זו ארץ פורייה ועשירה, שהתברכה בשפע טבעי ובתנאים שאפשרו לתושביה לחיות ברווחה. אולם לצד השפע מעידה התורה: “וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה׳ מְאֹד”. הניגוד הזה מעורר שאלה: כיצד דווקא במקום שהתברך בכל כך הרבה התפתחה אכזריות כה גדולה?

חז״ל מתארים חברה שראתה בשפע שברשותה נכס השייך לתושבי המקום בלבד. העניים והזרים נתפסו כמי שעלולים ליהנות ממשאבים שלא עמלו להשיגם, ולכן עצם הנכונות להעניק להם עזרה עוררה התנגדות. אולם אנשי סדום לא הסתפקו בסירוב לחלוק את רכושם; הם ביקשו למנוע גם מאחרים לעשות זאת. כך הפכה האנוכיות ממידה אישית לסדר חברתי מחייב, שבו החסד אינו נתפס כמעשה ראוי אלא כהפרה של הכללים שעליהם מושתתת החברה. כאשר חברה הופכת את ההימנעות מעזרה לנורמה מחייבת, היא אינה רק פוגעת בנזקקים, אלא שוללת גם מן היחיד את החירות לנהוג על פי מצפונו.

הדבר מתגלה בעימות שבין לוט לאנשי העיר. כאשר הוא מנסה להגן על אורחיו ולמחות על התנהגותם, הם משיבים לו: “הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט”. לוט, שהגיע לסדום כזר, אינו רשאי בעיניהם לערער על דרכה של החברה שאליה הצטרף. אולם משמעות דבריהם עמוקה יותר מדחייתו של אדם זר: הם מבטאים תפיסה שלפיה עצם ההשתייכות לחברה מעניקה למעשיה הצדקה, ומי שמבקש לבחון אותם מבחינה מוסרית נתפס כאיום. מכאן קצרה הדרך למציאות שבה העוול אינו עוד מעשה שיש לתקנו, אלא חלק מן הסדר שעליו יש להגן. חברה שאינה מאפשרת לבחון את מעשיה מאבדת בהדרגה את היכולת להבחין בין נאמנות לכלליה לבין נאמנות לצדק.

כאן מתחדד הניגוד שבין אברהם אבינו לאנשי סדום. אברהם אבינו עומד מול הקב״ה ושואל אם ייתכן שצדיק ייפגע עם רשע, ואילו אנשי סדום עומדים מול לוט ודוחים את עצם זכותו לשאול אם מעשיהם צודקים. אצל אברהם אבינו השאלה המוסרית פותחת אפשרות לבירור ולתיקון; בסדום היא נתפסת כאיום שיש להשתיקו. משום כך אין חורבנה של סדום נובע מהיעדר שפע, אלא מהשחתת היחסים שבין אדם לחברו. הארץ הייתה כגן ה׳, אך יושביה יצרו מציאות שבה האדם נמדד על פי השתייכותו ורכושו, ולא על פי עצם היותו אדם. במקום שבו אין עוד מקום לחסד ולמשפט צדק, גם השפע הגדול ביותר אינו יכול להבטיח את קיומה של חברה.

מה זה אומר לנו?

המפגש בין דרכו של אברהם אבינו לבין דרכם של אנשי סדום מעמיד בפנינו שאלה הנוגעת לחיי היומיום: כיצד אנו מגיבים כאשר אנו פוגשים אדם המתמודד עם כאב, קושי או מצוקה? לעיתים אנו מתרחקים מן הכאב כדי שלא להיפגע ממנו, ולעיתים אנו נשאבים לתוכו עד שמצוקתו של האחר הופכת לחוויה המנהלת גם את חיינו. שתי התגובות הללו עלולות להרחיק אותנו מן האפשרות לסייע באופן הנכון: הראשונה משום שאיננו נוכחים די הצורך, והשנייה משום שאנו מאבדים את המרחק הדרוש כדי להבין מה באמת נדרש מאיתנו.

כדי לפגוש את האחר מבלי להתרחק ממנו או להיבלע בתוך מצוקתו, נדרשת הבחנה בין אמפתיה להזדהות. אמפתיה היא היכולת להכיר בכאבו, להבין את מצבו ולהיות נוכחים לצידו, תוך שמירה על ההבחנה בינו לבינינו. הזדהות, לעומתה, עלולה לטשטש את הגבול הזה ולגרום לנו לחוות את מצוקתו כאילו הייתה שלנו. כאשר הדבר מתרחש, הרצון לעזור עלול להפוך לעומס רגשי המקשה עלינו לחשוב בבהירות ולפעול בתבונה. דווקא היכולת להישאר קרובים לאדם מבלי לאבד את עצמנו מאפשרת לנו להעניק לו תמיכה המותאמת לצרכיו ולא רק לרגשות שהתעוררו בנו.

מן ההבחנה הזאת נובעת גם הבנה מדויקת יותר של האחריות. להיות אחראי כלפי אדם אין פירושו להיות אחראי לכל מה שמתרחש בחייו. יש בכוחנו להקשיב, לתמוך, להושיט יד ולעשות את מה שנכון וביכולתנו, אך איננו יכולים לחיות את חייו במקומו, לקבל את כל החלטותיו או למנוע ממנו כל כאב. לעיתים דווקא הניסיון לשאת עבורו את קשייו שולל ממנו את האפשרות להתמודד, לבחור ולגלות את כוחותיו. האחריות שלנו נבחנת אפוא לא בכמות הסבל שאנו מוכנים לשאת עבור האחר, אלא במידה שבה נוכחותנו ומעשינו אכן מסייעים לו.

כך חוזרת הפרשה אל נקודת הפתיחה שלה ומעניקה לה משמעות שלמה יותר. הראייה של אברהם אבינו הולידה חסד, והחסד התרחב לאחריות המבקשת גם צדק והבחנה מוסרית. מכאן אנו למדים כי לב פתוח אינו מחייב ויתור על שיקול הדעת, וכי קרבה אמיתית אינה מחייבת הזדהות מוחלטת. השאלה אינה רק אם ראינו את מצוקתו של האחר ואם התרגשנו ממנה, אלא האם הצלחנו לפעול באופן שמיטיב עמו ומכבד את יכולתו לשאת באחריות לחייו.

שנזכה לראות את הזולת בעיניים פקוחות, לפגוש אותו בלב פתוח ולפעול כלפיו בתבונה ובאחריות. כי חסד אמיתי אינו מחייב אותנו לשאת את חייו של האחר, אלא להיות לצידו באופן שיאפשר לו לשאת את חייו בכוחותיו שלו.

המקורות התורניים

בראשית, פרקים י״ג, י״ח–י״ט; תלמוד בבלי, בבא מציעא פ״ו ע״ב, בעניין ביקור הקב״ה אצל אברהם אבינו לאחר ברית המילה; תלמוד בבלי, שבת קכ״ז ע״א, על מעלת הכנסת אורחים; תלמוד בבלי, סנהדרין ק״ט ע״א–ע״ב, על מעשיהם של אנשי סדום; רש״י לבראשית י״ח, א׳, על התגלות הקב״ה לאברהם אבינו ביום השלישי למילתו.