פרשת לך לך התשפ״ז

מן האמונה אל הברכה

הרב דוד איפרגן

בכל שבוע אנו פוגשים בתורה לא רק סיפור עתיק, אלא מראה חיה המשקפת ומעוררת לחיים את נפש האדם. כל פרשה היא הזמנה להתבוננות, לתיקון ולמפגש מחודש עם האור האלוקי הפועם בתוכנו.

פרשת לך־לך פותחת פרק חדש בתולדות האנושות. לאחר סיפורי הבריאה, גן עדן, המבול ודור הפלגה, התורה מפנה את מבטה אל אדם אחד — אברהם אבינו, שממנו עתיד לצמוח עם ישראל. כדי להבין את משמעות המסע שאליו הוא נקרא, יש להכיר תחילה את העולם שבו גדל ואת הדרך שהובילה אותו לאמונה באחדות הבורא.

אברהם אבינו גדל בעולם שבו רווחה עבודת הכוכבים והמזלות, ובני האדם ייחסו להם את הכוח להנהיג את המציאות. אולם בעוד שסביבתו קיבלה אמונה זו כמובנת מאליה, אברהם אבינו החל להתבונן בסדר המופלא של הבריאה ובחוקיות שלפיה פועלים גרמי השמים. מתוך התבוננות זו התעוררה בו שאלה: אם גם הכוכבים והמזלות פועלים על פי סדר קבוע, מי קבע את הסדר הזה ומי מנהיג אותם? החיפוש אחר התשובה הוביל אותו להכרה שמאחורי הבריאה כולה עומד בורא אחד — הקב״ה, שהוא מקור קיומה ומנהיגה.

ההכרה הזאת הבדילה את אברהם אבינו מן העולם שבו גדל. הוא כבר לא היה שותף לאמונות שעליהן התחנכה סביבתו, אך עדיין חי בתוכה. ואז, בהיותו בן שבעים וחמש, נשמעה אליו הקריאה האלוקית: “לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָ”. הקב״ה קורא לו לצאת מן העולם המוכר לו, אך אינו מגלה לו מראש את יעד המסע. הציווי עצמו מפרט שלושה מעגלים של שייכות:

“מֵאַרְצְךָ” — הארץ שבה חי, על המקומות והנופים שהכיר.

“וּמִמּוֹלַדְתְּךָ” — החברה והתרבות שבתוכן גדל, על מנהגיהן ואמונותיהן.

“וּמִבֵּית אָבִיךָ” — הבית שבו התחנך ונרקמו קשריו המשפחתיים. אברהם אבינו נדרש להיפרד מן המסגרת שבתוכה התעצבה זהותו ולצאת לדרך חדשה, מבלי לדעת עדיין לאן תוביל אותו.

אולם לצד הקריאה לצאת מעניק הקב״ה לאברהם אבינו גם הבטחה: “וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה”, ובהמשך נאמר: “וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה”. ההבטחה הזאת מעניקה למסע משמעות רחבה יותר: אברהם אבינו אינו יוצא רק כדי לבנות חיים חדשים בארץ אחרת. מי שנדרש לעזוב את בית אביו עתיד להיות אב לעם, והאמונה שצמחה מתוך חיפוש אישי עתידה להפוך לשליחות שתשפיע על בני אדם רבים. כך מתברר כי ייעודו אינו מסתיים בברכה שיקבל מן הקב״ה, אלא בברכה שתגיע באמצעותו גם לאחרים.

ואברהם אבינו נענה לקריאה. התורה מתארת זאת במילים קצרות: “וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה׳”. אין כאן תיאור של התלבטויות או של בקשת הבהרות. התורה מציגה את עצם ההליכה, שבה ההכרה הפנימית והאמון בקב״ה הופכים להחלטה המעצבת את חייו.

אולם אמונתו של אברהם אבינו לא נשארה נחלתו האישית בלבד. עוד בחרן הוא פעל להפצת האמונה בקב״ה, ויחד עם שרה אמנו קירב אליה בני אדם נוספים. ביטוי לכך אנו מוצאים בתיאור יציאתם לדרך, כאשר התורה מונה את המצטרפים למסע ומוסיפה: “וְאֶת־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂוּ בְחָרָן”. רש״י, בעקבות חז״ל, מפרש שאברהם אבינו גייר את האנשים ושרה אמנו גיירה את הנשים. התורה מייחסת להם את עשיית הנפשות משום שקירובם לאמונה נחשב כאילו עשאום מחדש. כך מתגלה שהאמונה שהחלה בחיפושו האישי של אברהם אבינו כבר הפכה לדרך חיים שהשפיעה גם על אחרים.

הפסוק הזה מלמד שהיציאה מן המוכר אינה מחייבת מחיקה של העבר. אברהם אבינו נדרש לעזוב את ארצו ואת בית אביו, אך הוא נושא עמו את האמונה שגיבש ואת האנשים שהצטרפו לדרכו. הוא אינו נפרד מכל מה שהיה חלק מחייו, אלא מבחין בין מה שהגיע זמנו להישאר מאחור לבין מה שראוי לקחת הלאה. בכך מתברר שהמסע החדש אינו מבטל את הדרך שעבר, אלא מעניק לה כיוון ומשמעות נוספים.

פן נוסף של אותה שליחות מתגלה ביחסו של אברהם אבינו ללוט, כאשר הקשר המשפחתי ביניהם עומד במבחן. לאחר ששבו ממצרים כשהם בעלי רכוש ומקנה רב, התעוררה מריבה בין רועיהם בשל המחסור בשטחי מרעה. אברהם אבינו מבקש למנוע את החרפת המחלוקת ופונה ללוט: “אַל־נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ, כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ”. במקום להכריע בעצמו היכן יתיישב כל אחד מהם, אברהם אבינו מאפשר ללוט לבחור את מקומו. לוט בוחר בכיכר הירדן, והשניים נפרדים.

אולם כאשר לוט נשבה במלחמת המלכים, אברהם אבינו יוצא להצילו ומשיב אותו מן השבי. הפרידה ביניהם לא ביטלה את הקשר המשפחתי ולא את נכונותו לעמוד לצדו בשעת צרה. שני המעשים הללו מגלים יחס מיוחד לאחריות: אברהם אבינו אינו מבקש לקבוע עבור לוט כיצד יחיה, אך גם אינו מתנער ממנו כאשר הוא זקוק לעזרה. הוא יודע להעניק חופש מבלי לוותר על הקרבה, ולשאת באחריות מבלי להפוך אותה לשליטה.

כך מקבלת ההבטחה “וֶהְיֵה בְּרָכָה” משמעות מוחשית. האנשים שהצטרפו לאברהם אבינו ולשרה אמנו מלמדים כיצד אמונה יכולה להשפיע על חייהם של אחרים, והיחסים עם לוט מלמדים כיצד אפשר לשמור על קרבה גם כאשר הדרכים נפרדות. בשני המקרים מתגלה שהשפעה אמיתית אינה מחייבת שליטה באחר, אלא יכולה לצמוח מתוך אמונה, דוגמה אישית וכבוד לבחירתו.

מה זה אומר לנו?

לעיתים אנו יודעים מה נכון עבורנו, אך מתקשים לעשות את הצעד שייתן לידיעה הזאת ביטוי בחיינו. המוכר מעניק לנו תחושת ביטחון, גם כאשר אנו מבינים שהגיעה העת להתקדם. מסעו של אברהם אבינו מלמד שהאמונה אינה מסתיימת בהכרה פנימית; היא מבקשת מאיתנו את האומץ לצאת לדרך ולחיות בהתאם למה שהבנו.

אולם המסע אינו מסתיים בשינוי שאנו מחוללים בחיינו. הוא מקבל משמעות נוספת בדרך שבה אנו פוגשים בני אדם. כשאנו מבקשים להיטיב עם האחר, עלינו לזכור שלא תמיד מה שנראה נכון בעינינו מתאים גם לו. לפעמים העזרה הגדולה ביותר היא להקשיב, לכבד את בחירתו ולהישאר לצדו בלי לנסות לנהל את חייו. כך מקבלת ההבטחה “וֶהְיֵה בְּרָכָה” משמעות הנוגעת גם אלינו: הברכה אינה רק במה שהצלחנו לבנות בחיינו, אלא גם בטוב שאנו מאפשרים לצמוח בחייהם של אחרים.

באמונה ובאחריות להיות ברכה.

המאמר מבוסס בחלקו על המקורות התורניים הבאים: בראשית, פרקים י״ב–י״ד; רש״י לבראשית י״ב, ה׳, על הפסוק “וְאֶת־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂוּ בְחָרָן”; רמב״ם, משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק א׳, הלכה ג׳.