סוכות התשפ״ז

מדוע ארבעה מינים שונים נעשים מצווה אחת?

השנה חל היום הראשון של חג הסוכות בשבת, ולכן לא נטלנו בו את ארבעת המינים. היום, ביום השני של החג, אנחנו מקיימים לראשונה השנה את המצווה שהתורה מתארת במילים: ״וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים״. כבר בפסוק עצמו בולט דבר מעניין: התורה מצרפת למצווה אחת מינים שונים זה מזה. מדוע דווקא השוני הזה נעשה חלק ממבנה המצווה, ומה הוא מבקש ללמד אותנו?

ארבעה מינים — אגודה אחת

חז״ל ראו בארבעת המינים ביטוי לסוגים שונים בעם ישראל. במדרש מתואר האתרוג כמי שיש בו טעם וריח, הלולב — טעם ללא ריח, ההדס — ריח ללא טעם, והערבה — אין בה לא טעם ולא ריח. הטעם והריח נעשים משל לתורה ולמעשים טובים, אבל המדרש אינו מסתיים בתיאור ההבדלים. לאחר שהוא מפרט אותם הוא אומר: ״יוקשרו כולם אגודה אחת, ואלו מכפרין על אלו״. כלומר, השוני אינו נעלם כאשר נוצרת האגודה; הוא נשאר בתוכה.

וכאן המדרש כבר אינו מדבר רק על ארבעת המינים, אלא נוגע בשאלה אנושית עמוקה: מה אנחנו עושים עם מי שאינו דומה לנו? הערבה אינה צריכה להפוך לאתרוג כדי להצטרף לאגודה, וההדס אינו צריך לקבל את תכונותיו של הלולב. כל אחד נשאר בעל התכונות שלו, ובכל זאת הם מצטרפים למצווה אחת. מכאן מתגלה ההבדל בין אחידות לאחדות: אחידות מבקשת לצמצם את השוני; אחדות מבקשת ליצור שייכות שאינה מתפרקת בגללו. ומה שנראה פשוט כאשר אנחנו מחזיקים ארבעה מינים בידינו, נעשה מורכב הרבה יותר כאשר מדובר בבני אדם.

כשהשוני הופך למרחק

בחיים שלנו ההבדל בין בני אדם אינו נשאר תמיד רק הבדל. קל לנו יחסית להיות קרובים לאנשים שחושבים כמונו, מדברים בשפה שלנו ורואים את העולם דרך מערכת ערכים הקרובה לשלנו. הקושי מתחיל כאשר האדם שמולנו חושב אחרת, מאמין אחרת, מתנהל אחרת או מקבל החלטות שאנחנו עצמנו לא היינו מקבלים. ברגע הזה השוני עלול לקבל משמעות נוספת: הוא כבר אינו רק מתאר במה אנחנו שונים, אלא מתחיל לקבוע עד כמה אנחנו מסוגלים להיות קרובים. ככל שהפער גדל, מתעורר בנו לעיתים הרצון להסביר, לשכנע, לתקן או להביא את האחר קרוב יותר אל המקום שבו אנחנו נמצאים. הבעיה מתחילה כאשר, בלי לשים לב, ההסכמה הופכת לתנאי לשייכות: כדי שיהיה לך מקום לידי, אתה צריך להיות מעט יותר דומה לי.

ארבעת המינים מציעים מול התנועה הזאת אפשרות אחרת. הם אינם מלמדים שכל עמדה נכונה, שכל דרך ראויה או שאין משמעות למחלוקת. יש אמונות וערכים שעליהם נכון לעמוד, ויש הבדלים שאסור לטשטש. אבל המדרש מזמין אותנו להבחין בין מחלוקת לבין ניתוק. אפשר לומר לאדם ״אני חולק עליך״ בלי שהמשפט הבא יהיה ״ולכן אין לך עוד מקום לידי״. המחלוקת נוגעת למה שאנחנו חושבים; השייכות נוגעת ליכולת שלנו להישאר בתוך מרחב משותף גם כאשר איננו חושבים אותו דבר. ברגע שההבחנה הזאת מתבהרת, השאלה שלנו על האחר משתנה. במקום לשאול רק במה הוא שונה ממני, אנחנו יכולים להתחיל לשאול מה יכול להיווצר דווקא מתוך המפגש בינינו.

כאן מתגלה שכבה נוספת. אחדות אינה רק היכולת לקבל את קיומו של השונה לצידנו. אם נעצור שם, כל אחד יכול להישאר במקומו ורק להסכים שהאחר קיים. ארבעת המינים מציעים יותר מכך: הם אינם רק נמצאים זה לצד זה, אלא מצטרפים למעשה אחד. מכאן שהמפגש עם השונה יכול לא רק לבחון את יכולת הקבלה שלנו, אלא גם להרחיב את מה שאפשר ליצור. לעיתים דווקא אדם שאינו חושב כמוני רואה דבר שאני איני רואה, מביא איכות שאין בי או פותח אפשרות שלא הייתה נוצרת אילו נשארתי רק בתוך המעגל המוכר לי. השוני, אם כן, אינו רק דבר שצריך ללמוד לחיות איתו; הוא יכול להפוך לחלק ממה שמאפשר לנו ליצור יחד.

מה זה אומר לנו?

אנחנו חיים בתקופה שבה קל מאוד להפוך הבדל לגבול. דעות, אמונות, אורחות חיים והשקפות שונות יכולים לחלק אנשים במהירות לקבוצות של ״אנחנו״ ו״הם״. ארבעת המינים אינם מבקשים למחוק את ההבדלים האלה, וגם אינם מבקשים מאיתנו לוותר על האמת שאנחנו מאמינים בה. הם מציבים בפנינו שאלה אחרת: האם כל הבדל חייב להכריע מראש אם עדיין יכול להיות בינינו מרחב משותף? לכן במעשה המצווה איננו מסתפקים בהתבוננות בארבעת המינים. אנחנו לוקחים אותם בידינו ומביאים אותם יחד אל אותה מצווה. האתרוג נשאר אתרוג, הלולב נשאר לולב, ההדס נשאר הדס והערבה נשארת ערבה; השוני ביניהם אינו נעלם, אבל הוא גם אינו מונע מהם להשתייך לאותו מעשה. וכך, בידיים שלנו ממש, ארבעת המינים מלמדים אותנו שאחדות אינה מתחילה כאשר כולנו נעשים דומים. היא מתחילה כאשר אנחנו מסוגלים להישאר שונים בלי להפוך את השוני לסיבה להתרחק — וכאשר אנחנו מפסיקים לשאול רק במה אנחנו שונים, ומתחילים לשאול גם מה אנחנו יכולים ליצור יחד.