ערב סוכות התשפ״ז

מדוע דווקא אחרי יום הכיפורים יוצאים מן הבית אל הסוכה?

ביום ראשון בערב עמדנו ביום הכיפורים. עצרנו את שגרת החיים, התבוננו במעשינו, ביקשנו סליחה, התוודינו וביקשנו לפתוח מחדש את הדרך בינינו לבין הקב״ה, בינינו לבין אחרים ובינינו לבין עצמנו. התורה מתארת את היום הזה במילים: ״כִּי־בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה׳ תִּטְהָרוּ״. והנה, ימים ספורים לאחר אותה טהרה, התורה מבקשת מאיתנו לעשות פעולה ממשית: לצאת מן הבית הקבוע ולעבור אל הסוכה. מדוע? מה הקשר בין הטהרה של יום הכיפורים לבין היציאה מן הבית בסוכות?

מן הבית הקבוע אל דירת העראי

הבית מעניק לנו הרבה יותר מקורת גג. הקירות, הדלת והתקרה יוצרים תחושה של קביעות. אנחנו יודעים היכן אנחנו נמצאים, יכולים לסגור את הדלת, לארגן את סביבתנו ולהגן על עצמנו מפני מה שמתרחש בחוץ. הבית מבטא יכולת אנושית חשובה: לבנות יציבות בתוך עולם שלא תמיד ניתן לצפות אותו.

התורה אינה מבקשת מאיתנו לוותר על היציבות הזאת. היא מבקשת דבר עדין יותר: פעם בשנה לצאת ממנה לזמן קצר ולבדוק על מה נשען הביטחון שלנו. חז״ל ניסחו את התנועה הזאת במסכת סוכה במילים: ״כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי״. אלא שאנחנו יוצאים מדירת הקבע ובכל זאת איננו מתבקשים רק לבקר בסוכה. התורה אומרת: ״בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים״, וחז״ל פירשו: ״תשבו כעין תדורו״. במשך שבעה ימים דווקא דירת העראי הופכת למרחב החיים שלנו.

המתח הזה בין דירת קבע לדירת עראי חושף את ההבדל בין יציבות לבין ביטחון. יציבות נוצרת כאשר אנחנו מצליחים להחזיק את התנאים שסביבנו. ביטחון עמוק יותר מתגלה כאשר אנחנו מגלים שגם כשאיננו מחזיקים את הכול, יש על מי להישען. הסוכה אינה מבטלת את הצורך ביציבות; היא מלמדת אותנו שהביטחון שלנו אינו יכול להיות תלוי רק בה.

מיום הכיפורים אל החיים

כאן מתברר מדוע הסוכה מגיעה דווקא אחרי יום הכיפורים. ביום הכיפורים עסקנו במה שהיה: הכרנו, התוודינו, ביקשנו כפרה וטהרה וניסינו להשתחרר מאחיזתו של העבר. אבל הטהרה אינה סוף הדרך. אחרי שהאדם נטהר, הוא צריך לחזור אל החיים.

והחיים שאליהם אנחנו חוזרים אינם נעשים פתאום צפויים. גם לאחר יום הכיפורים איננו יודעים מה יביא איתו החודש הבא, איזו דלת תיפתח ואיזו תיסגר, מה יישאר כפי שתכננו ומה ישתנה. יום הכיפורים מלמד אותנו שאיננו חייבים להישאר כבולים למה שהיה; הסוכה מוסיפה את השלב הבא ומלמדת שאיננו חייבים לשלוט בכל מה שיהיה כדי להרגיש בטוחים. כך נוצרת תנועה בין שני החגים: ביום הכיפורים אנחנו מבקשים להשתחרר ממה שהעבר עדיין מחזיק בתוכנו; בסוכות אנחנו לומדים לשחרר מעט מן הצורך שלנו להחזיק בעתיד. הבית מלמד אותנו לבנות יציבות; הסוכה מלמדת אותנו להישען.

מה זה אומר לנו?

רוב השנה אנחנו משקיעים מאמץ רב בבניית החיים: בית, משפחה, פרנסה, תוכניות, סדר ויכולת לשלוט במה שאפשר. כל אלה חשובים. סוכות אינו מבקש שנפסיק לבנות, לתכנן או ליצור יציבות. הוא מבקש שלא נטעה לחשוב שמה שבנינו הוא גם המקור היחיד לביטחון שלנו.

זו הסיבה שאחרי יום הכיפורים איננו נשארים רק עם תחושת הטהרה. התורה מחזירה אותנו אל החיים, אבל לפני שאנחנו חוזרים להיאחז בכל מה שמוכר וקבוע, היא מבקשת מאיתנו לחיות שבעה ימים במקום אחר. לא במקום שאין בו ביטחון, אלא במקום שבו אנחנו לומדים מהו ביטחון שאינו תלוי רק בקביעות. אחרי שבמשך השנה בנינו קירות שמעניקים לנו יציבות, אנחנו יוצאים לדירת עראי ומגלים שאפשר לחיות, לשמוח ולהרגיש בטוחים גם כאשר לא הכול מוחזק בידינו.

הבית מלמד אותנו כיצד ליצור יציבות. הסוכה מלמדת אותנו כיצד להישען גם כשלא הכול יציב — לעשות את מה שבידינו, ולבטוח גם במקום שבו לא הכול בידינו.