ראש השנה התשפ״ז

ראש השנה — היום השני: מן הקול אל הדרך

אתמול, ביומו הראשון של ראש השנה שחל בשבת, השופר שתק. בתוך השתיקה הזאת עצרנו להתבונן במקום שבו אנחנו עומדים ובשלושה בירורים שנוגעים לדרך שבה אנחנו חיים: מול מי אנחנו מבקשים לחיות ומהי נקודת הייחוס של הבחירות שלנו; אילו כוחות קיבלו מקום בהנהגת חיינו ומשפיעים על הדרך שבה אנחנו מגיבים ובוחרים; ומה אנחנו נושאים איתנו מן העבר ומאפשרים לו להמשיך לפעול בהווה.

שלושת הבירורים האלה — מול מי אנחנו מבקשים לחיות, מה מנהל אותנו בהווה ומה מן העבר עדיין פועל בתוכנו — עזרו לנו לראות בבהירות רבה יותר את המקום שממנו אנחנו יוצאים. אבל הבירור הזה אינו נקודת הסיום. היום השני של ראש השנה מזמין אותנו לעבור מן המקום שהתבהר אל הדרך שנבקש לבחור.

לאן אני נקרא ללכת?

מבעד לרעשי הרקע, לציפיות ולהשוואות שמקיפים אותנו, מתפנה לרגע מרחב שקט לשאלה כנה: לאן אני מבקש לצעוד בשנה הזאת, ואיזו דרך אני מבקש לבחור מול הקדוש ברוך הוא? אנחנו חיים בתוך עולם מלא קולות. אנחנו רואים כיצד אחרים חיים, מה הם משיגים, לאן הם מתקדמים ומה נחשב בעיני הסביבה להצלחה. בלי שנרגיש, הקולות האלה מתחילים להשפיע גם על הדרך שבה אנחנו מתבוננים בעצמנו. אנחנו מודדים את הקצב שלנו לפי הקצב של אחרים, את ההישגים שלנו לפי ההישגים שלהם, ולעיתים אפילו את המקום שבו אנחנו נמצאים לפי המקום שאליו הם כבר הגיעו.

אבל לכל אדם יש מסלול חיים משלו, נסיבות משלו ומקומות שבהם הוא נקרא לצמוח. לכן הכיוון שמתבהר לאדם אחד אינו מוכרח להיות הכיוון שמתבהר לאחר. יש מי שמבקש להתחיל דבר חדש, ויש מי שמבין שעליו דווקא להניח דבר שכבר אינו נכון עבורו; יש מי שמבקש להתקרב, ויש מי שצריך להציב גבול; יש מי שהצעד שלו הוא לדבר, ויש מי שהצעד שלו הוא ללמוד לשתוק. השאלה אינה אם הדרך שלנו נראית כמו דרכם של אחרים, אלא אם אנחנו מצליחים לזהות בתוכה את הכיוון שנכון לנו. אלא שגם כאשר הכיוון מתחיל להתבהר, הוא עדיין יכול להישאר בגדר מחשבה. כדי שמשהו יתחיל לנוע, נדרש רגע שמעביר אותנו מן הבירור אל התנועה. ביום השני של ראש השנה הרגע הזה מקבל קול.

שופרות — כשהכיוון מקבל קול

בגמרא במסכת ראש השנה אומר הקדוש ברוך הוא: “אמרו לפני בראש השנה מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה? בשופר”. ביום הראשון, שחל השנה בשבת, השופר שתק. ביום השני הוא כבר נשמע. השופר תופס מקום מרכזי כל כך בראש השנה, עד שהתורה מתארת את היום במילים: “יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם”. ובכל זאת, השופר אינו מוסר לנו רעיון באמצעות מילים. אין בו משפט, הסבר או טיעון. הוא משמיע קול פשוט, ודווקא משום כך הוא פוגש את האדם במקום אחר. במשך חודש אלול יכולנו לחשוב, לבחון, להתחרט ולקבל החלטות. השופר אינו מוסיף עוד הסבר; הוא עוצר לרגע את רצף המחשבות ומבקש מאיתנו להקשיב.

גם בתוך סדר התקיעות אנחנו פוגשים קולות שונים. התקיעה היא קול שלם ורצוף; השברים והתרועה קוטעים את הרצף לקולות קצרים; ולאחריהם נשמעת שוב תקיעה. אין צורך להפוך את סדר התקיעות לתיאור של חיי האדם, אבל אפשר לשמוע ברצף הזה הד לחוויה אנושית מוכרת: בחיים יש רגעים של שלמות ויש רגעים של שבר, והשבר אינו מוכרח להיות סוף הדרך. התקיעה שנשמעת אחריו אינה מוחקת אותו; היא מאפשרת לרצף להימשך גם לאחריו.

אבל ההתעוררות לבדה עדיין אינה שינוי. אדם יכול להבין היטב מה אינו נכון עבורו ועדיין לחזור ברגע האמת אל המוכר. הידיעה חשובה מפני שהיא פותחת אפשרות, אך היא אינה הולכת במקומנו. אתמול, בתוך שתיקת השופר, שאלנו אם הקול שחיפשנו מבחוץ כבר התחיל להישמע מבפנים. היום הקול נשמע גם מבחוץ ומעמיד אותנו מול השאלה: האם מה שהתבהר יישאר בגדר מחשבה, או שנתחיל לתת לו מקום בדרך שבה אנחנו חיים? כאשר קול השופר מסתיים, הבחירה נשארת בידינו. וכאן מתעוררת השאלה הבאה: אם אנחנו מבקשים להתחיל ללכת בכיוון חדש, מה מתוך מה שאנחנו עדיין נושאים איתנו מקשה עלינו לעשות זאת?

תשליך — מה איננו צריכים להמשיך לשאת?

אחד המנהגים המלווים את ראש השנה הוא אמירת תשליך. כאשר היום הראשון חל בשבת, יש הנוהגים לדחות את אמירת התשליך ליום השני. אנחנו יוצאים אל מקום מים ואומרים את הפסוקים מספר מיכה, ובהם: “וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם”. במבט ראשון אפשר לראות בתשליך ביטוי לרצון להשאיר את החטאים מאחור ולהתחיל מחדש. אבל תשובה אינה מחיקה של העבר, ותשליך אינו פוטר את האדם מן האחריות למה שעשה. אם פגענו, עדיין צריך לתקן; אם טעינו, עדיין צריך ללמוד; ואם נדרשת מאיתנו תשובה, שום פעולה סמלית אינה יכולה לעשות אותה במקומנו.

אלא שאירוע מן העבר יכול להסתיים, ובכל זאת המסקנה שנולדה ממנו יכולה להמשיך לפעול בתוכנו. אדם שנכשל פעם עשוי להיכנס להזדמנות חדשה כשהוא כבר מצפה להיכשל; מי שנפגע בקשר יכול לפגוש קשר חדש כשהוא כבר דרוך מפני הפגיעה הבאה. במצב כזה העבר אינו רק דבר שאנחנו זוכרים — הוא מתחיל להשפיע על האופן שבו אנחנו פוגשים את מה שעדיין לא קרה. כאן נמצאת ההבחנה החשובה של התשליך. איננו מבקשים למחוק את הזיכרון, אלא להבחין בין מה שראוי לקחת מן העבר לבין מה שאין צורך להמשיך לשאת. את האחריות אנחנו לוקחים, את הלקח אנחנו שומרים, ואת מה שעדיין דורש תיקון אנחנו מתקנים. אבל אשמה שכבר אינה מולידה תיקון, מסקנה ישנה שמצמצמת את האפשרויות שלנו, או הציפייה שמה שהיה מוכרח לחזור גם בעתיד — אינן חייבות להפוך למטען של השנה הבאה.

לפעולה הסמלית יש כאן משמעות נוספת. כאשר האדם עומד במקום מסוים, אומר את הפסוקים ונותן בגופו ביטוי למעשה של השלכה, הבחירה אינה נשארת רק מחשבה מופשטת. נוצר רגע מוחשי שבו הוא יכול לומר לעצמו: אני מכיר במה שהיה ואינני בורח ממנו, אבל אני גם מבחין בינו לבין הדרך שעוד פתוחה לפניי.

כשהכיוון הופך לצעד

אחרי שהכיוון התבהר ואחרי שהבחנו במה שאיננו צריכים להמשיך לשאת, נשאר לברר כיצד הבחירה הזאת נכנסת אל חיי היום־יום. דווקא ברגעים גדולים אנחנו נוטים לקבל החלטות גדולות: השנה אשתנה, השנה אתקן, השנה הדברים ייראו אחרת. הרצון יכול להיות אמיתי, אבל כשהחג מסתיים והשגרה חוזרת, המרחק בין ההחלטה הגדולה לבין החיים עצמם מתגלה במהירות. לכן אין צורך לצאת מראש השנה עם רשימה ארוכה של שינויים. אם בתוך היומיים האלה התבהר לנו מקום אחד שבו אנחנו מבקשים לחיות אחרת, אפשר לשאול שאלה פשוטה יותר: מהו הצעד הראשון שייתן לכיוון הזה מקום ממשי בחיים שלנו?

מי שגילה שהוא ממהר להגיב מתוך כעס יכול להתחיל בעצירה אחת לפני תגובה. מי שהבין שפחד מסוים מנהל חלק מבחירותיו יכול לבחור צעד קטן שאינו נקבע רק מתוכו. מי שמגלה שהוא דוחה שוב ושוב דבר שחשוב לו יכול לתת לו מקום ממשי בתוך השבוע. ומי שהבין שהוא מודד את עצמו ללא הרף דרך אחרים יכול לעצור ברגע של השוואה ולחזור אל השאלה שבה פתחנו: מהו הכיוון שנכון לי? הצעד אינו צריך להיות גדול כדי להיות אמיתי. להפך, פעולה קטנה שאפשר לחזור עליה בתוך החיים עשויה להיות משמעותית יותר מהחלטה גדולה שנשארת ברגע ההתרגשות. כך הכיוון שביררנו בראש השנה מתחיל לקבל צורה בתוך החיים עצמם.

מן השנה שמתחילה אל הדרך שמתחילה

שני ימי ראש השנה הובילו אותנו השנה דרך שתי תנועות שונות. ביום הראשון השופר שתק, ומתוך השתיקה עצרנו להתבונן ולברר. ביום השני השופר נשמע, והבירור מבקש להפוך לכיוון ולתנועה. התשליך מוסיף לכך נדבך נוסף: להבחין בין מה שאנחנו לוקחים מן העבר לבין מה שאיננו צריכים להמשיך לשאת. איננו צריכים לצאת מראש השנה כאנשים אחרים, וגם איננו צריכים לדעת כבר עכשיו כיצד תיראה השנה כולה. די שנתחיל לראות בבהירות רבה יותר לאן אנחנו מבקשים ללכת ומה אנחנו מבקשים להניח מאחור. השנה החדשה מתחילה עבור כולנו באותו יום, אבל הדרך החדשה של כל אחד מאיתנו מתחילה ברגע שבו מה שהתבהר בתוכנו מקבל מקום בתוך החיים.