ערב ראש השנה התשפ״ז

ראש השנה — מהדין אל האפשרות להתחיל מחדש

בכל שנה חודש תשרי פותח בפנינו אפשרות להתחיל מחדש. ראש השנה מזמין אותנו לעצור לרגע ולעשות חשבון נפש אמיתי — לא כדי לשקוע במה שהיה, אלא כדי להתבונן בו ומתוכו לבחור כיצד אנחנו מבקשים להמשיך. אבל עצם העובדה שהתאריך מתחלף אינה הופכת את החיים לחדשים. אם כך, מה הופך את נקודת הזמן הזאת להזדמנות אמיתית להתחדשות?

כדי להבין זאת צריך להתבונן תחילה בדרך שבה עם ישראל מתייחס לזמן. לוח השנה היהודי אינו רק ציר שנע מן העבר אל העתיד. הוא בנוי ממועדים וממחזורים שיוצרים בתוך רצף החיים נקודות של עצירה, מפגש והתחדשות.

אחת מנקודות היסוד של המבנה הזה היא ראש חודש. כאשר הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבינו: “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים; רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה”, נמסרת לעם ישראל מצוות קידוש החודש, וממנה נבנה גם סדר המועדים: “אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה׳ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם”. הזמן היהודי אינו רק דבר שחולף על פנינו; יש בו רגעים שבהם אנחנו נקראים לעצור, לקדש את הזמן ולפגוש מחדש את חיינו בתוכו. אבל אם בלוח היהודי יש נקודות רבות של התחדשות, מה הופך דווקא את א׳ בתשרי לראש השנה?

מהותו של ראש השנה

המבקש למצוא בתורה הגדרה מפורשת למשמעותו של ראש השנה נתקל בדבר מפתיע. התורה אינה מכנה את היום הזה “ראש השנה”, אלא מתארת אותו במילים: “בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ”. דווקא מתוך דברי חז״ל מתברר מקומו המיוחד של היום הזה בתוך מערכת הזמן היהודית.

המשנה במסכת ראש השנה מלמדת: “ארבעה ראשי שנים הם”. אין בלוח היהודי נקודת התחלה אחת בלבד; יש בו כמה התחלות, שכל אחת מהן מסמנת ראש למערכת אחרת. בתוך המבנה הזה א׳ בתשרי הוא אחד מראשי השנים, אבל המילה “ראש” מזמינה אותנו להתבונן במשמעות נוספת של ההתחלה הזאת.

“ראש” אינו מציין רק התחלה כרונולוגית. יש בו גם משמעות של הנהגה וכיוון. לכן ראש השנה אינו רק היום שבו מתחילה שנה נוספת בלוח השנה, אלא נקודת זמן שממנה אנחנו מבקשים להתבונן על השנה כולה ולברר את הכיוון שאליו נוביל אותה. לפני שאנחנו שואלים מה אנחנו רוצים להשיג בשנה הבאה, ראש השנה מזמין אותנו לשאול שאלה יסודית יותר: מתוך אילו ערכים, בחירות ושאיפות אנחנו רוצים לחיות אותה? אלא שאי אפשר לבחור לאן ללכת בלי לדעת תחילה מאין אנחנו יוצאים.

יום הדין — לפגוש את נקודת המוצא

רגע לפני שהשנה החולפת ננעלת, טבעי לרצות להשאיר מאחור את המשברים, האכזבות והמחלוקות ולהיכנס נקיים אל השנה החדשה. אלא ששינוי אמיתי אינו מתרחש מפני שהתחלף התאריך, וגם לא מכוחן של הבטחות חגיגיות או איחולים יפים. לפני שהאדם יכול לבחור דרך חדשה, הוא צריך לראות בכנות את המקום שבו הוא נמצא עכשיו.

כאן מקבל יום הדין את משמעותו. המשנה מלמדת: “כָּל בָּאֵי עוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן”. האדם עומד לפני הקדוש ברוך הוא כפי שהוא — לא כדמות שהוא מציג כלפי חוץ ולא דרך הסיפור שהוא מספר לעצמו, אלא מול המקום שבו הוא נמצא באמת.

הדין מעמיד אפוא את האדם מול נקודת המוצא שלו. אבל הידיעה היכן אנחנו נמצאים עדיין אינה אומרת לאן עלינו ללכת. אפשר לראות בבהירות מה דורש תיקון, ועדיין לא לדעת מול מי אנחנו מבקשים לחיות ועל פי מה נכוון את דרכנו.

המלכת הקדוש ברוך הוא — מול מי אנחנו עומדים?

ראש השנה אינו רק יום הדין; הוא גם יום המלכת הקדוש ברוך הוא עלינו ועל העולם כולו. אם הדין מעמיד את האדם מול המקום שבו הוא נמצא, המלכות מעניקה לבירור הזה נקודת ייחוס: מול מי אני חי ועל פי מה אני מבקש לבחור את דרכי. לא די אפוא לשאול מה עשיתי ומה דורש תיקון; צריך לברר גם לאן אני מכוון את חיי.

האדם עומד אפוא בראש השנה מול שתי שאלות: היכן אני נמצא, ומול מי אני מבקש לחיות. אבל גם לאחר שהשאלות האלה התבררו, דבר אחד עדיין נשאר פתוח: האם המקום שבו אני עומד עכשיו קובע גם את המקום שבו אהיה בהמשך?

שלושת הספרים — נקודת המוצא אינה נקודת הסיום

התשובה מקבלת ביטוי עמוק בדברי הגמרא במסכת ראש השנה: “שלושה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין — נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים; רשעים גמורין — נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה; בינוניים — תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכיפורים. זכו — נכתבין לחיים, לא זכו — נכתבין למיתה”.

דווקא הביטוי “תלויים ועומדים” מגלה שבתוך הדין נשאר מרחב שבו יכולה להתרחש תנועה. בין ראש השנה ליום הכיפורים נפתחת אפשרות של תשובה ותיקון. המקום שבו האדם עומד כאשר הוא נכנס אל ראש השנה אינו חייב להיות המקום שבו יישאר. אם כך, השאלה כבר אינה רק היכן אנחנו עומדים, אלא מה נעשה עם האפשרות שעדיין פתוחה בפנינו. בתוך תפילת מוסף מציבים חז״ל שלושה מוקדים שמכוונים את הבירור הזה: מלכויות, זכרונות ושופרות.

מלכויות — מה תפס את מקום ההנהגה בחיינו?

בגמרא במסכת ראש השנה אומר הקדוש ברוך הוא: “אמרו לפני בראש השנה מלכויות… כדי שתמליכוני עליכם”. המלכויות מעבירות את שאלת המלכות אל החיים עצמם ושואלות: מה קיבל בפועל כוח לכוון את הבחירות שלנו?

במהלך השנה יכולים לתפוס את המקום הזה כוחות אחרים. פחד עלול לקבוע ממה נתרחק; אשמה ובושה עלולות לגרום לנו לבסס את הבחירות שלנו על הצורך לרצות אחרים; כעס וקנאה יכולים להכתיב תגובות לפני שהספקנו לבחור בהן. גם מתח, עייפות או תחושת דחיפות יכולים לדחוף אותנו שוב ושוב אל המוכר והבטוח. ומתחת לכל אלה פועלות לעיתים אמונות עמוקות — “אני לא מספיק טוב”, “אין לי סיכוי להשתנות” או “הערך שלי תלוי במה שאחרים חושבים עליי”.

אבל עצם קיומם של הכוחות האלה אינו הבעיה. פחד, כעס, מתח ומחשבות מכאיבות הם חלק מחיי האדם. השאלה היא אם הם נשארים חלק מן החוויה שאנחנו יכולים לפגוש ולברר, או שהם מקבלים בהדרגה כוח לקבוע עבורנו כיצד נגיב ובמה נבחר. קבלת מלכותו של הקדוש ברוך הוא מחזירה אפוא את השאלה אלינו: מה עוד קיבל בחיינו כוח לנהל את דרכנו? אין צורך למחוק את הרגש או להילחם בו; צריך להשיב אותו למקומו, כך שיוכל להיות נוכח בלי להפוך לכוח שמנהל את חיינו. אלא שמה שמנהל אותנו בהווה לא תמיד נולד בהווה. לפעמים, כדי להבין מדוע כוח מסוים קיבל בתוכנו מקום גדול כל כך, צריך לפנות אל הדברים שאנחנו נושאים איתנו מן העבר.

זכרונות — מה אנחנו נושאים איתנו מן העבר?

באותו מאמר בגמרא אומר הקדוש ברוך הוא: “זכרונות — כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה”. המלכויות בחנו את הכוחות שמנהלים אותנו בהווה; הזכרונות מפנים את המבט אל מה שאנחנו נושאים איתנו מן העבר.

במהלך החיים אנחנו צוברים אכזבות, טעויות, משברים ומחלוקות. אלא שהעבר אינו נשאר תמיד במקום שבו התרחש. אנחנו יכולים לקחת אירוע מסוים ולהפוך אותו בהדרגה מסיפור על דבר שעשינו לסיפור על מי שאנחנו: “נכשלתי” הופך ל“אני כישלון”; “כעסתי” הופך ל“אני אדם כעסן”; ו“לא הצלחתי להשתנות” הופך ל“אין לי סיכוי להשתנות”.

ברגע הזה הזיכרון כבר אינו רק שומר את העבר; הוא מתחיל לעצב את האופן שבו אנחנו מפרשים את עצמנו בהווה. כך דבר שכבר התרחש ממשיך להשפיע על הבחירות שלנו גם לאחר שהאירוע עצמו הסתיים.

עבודת הזכרונות אינה מבקשת מאיתנו למחוק את העבר או להתעלם מן המקומות שבהם טעינו. היא מזמינה אותנו לשנות את היחס אליו. אפשר לקחת אחריות על מעשה בלי להפוך אותו לזהות; אפשר להצטער על בחירה בלי להפוך אותה להוכחה שאין בנו יכולת להשתנות; ואפשר ללמוד מן העבר בלי להישאר כבולים אליו.

כך העבר יכול לקבל את מקומו הנכון בחיינו. מה שהיה נשאר חלק מן הסיפור שלנו, ואנחנו יכולים לקחת ממנו את הלקחים, את האחריות ואת מה שלמדנו על עצמנו — בלי לאפשר לו לקבוע לבדו כיצד ייראה ההמשך. ובראש השנה, ההבחנה הזאת אינה נשארת רק במחשבה; אחד ממנהגי היום נותן לה גם ביטוי מעשי.

כשהשופר שותק — ראש השנה שחל בשבת

השנה חל יומו הראשון של ראש השנה בשבת. חז״ל תיקנו שלא לתקוע בשופר כאשר ראש השנה חל בשבת, מחשש שאדם יטלטל את השופר ברשות הרבים כדי ללמוד כיצד לתקוע בו. וכך, דווקא ביום המזוהה כל כך עם קולו המעורר של השופר, השופר שותק.

השתיקה הזאת יוצרת מפגש אחר עם ראש השנה. השבת עוצרת ממילא את מרוץ החיים, וכאשר גם השופר אינו נשמע, מתפנה מקום להקשיב למה שכבר התעורר בתוכנו. לא מפני שהשבת מחליפה את השופר, אלא מפני שהיעדר הקול החיצוני משאיר אותנו מול השאלה הפנימית שהוא נועד לעורר.

אחרי חודש אלול של התבוננות ובירור, השאלה מקבלת עומק נוסף: האם אנחנו עדיין זקוקים למישהו שיאמר לנו מה דורש שינוי, או שכבר התבהר בתוכנו המקום שבו אנחנו מבקשים לבחור אחרת? בסופו של דבר אפשר לעורר אותנו, להזכיר לנו ולקרוא לנו, אבל איש אינו יכול לבחור במקומנו.

אולי זו משמעותה המיוחדת של השתיקה השנה. אחרי שביררנו היכן אנחנו עומדים, מול מי אנחנו מבקשים לחיות, מה קיבל כוח לנהל אותנו ומה אנחנו נושאים איתנו מן העבר, השופר השותק משאיר אותנו מול שאלה אחת: האם הקול שחיפשנו מבחוץ כבר התחיל להישמע מבפנים?

כאן מסתיים היום הראשון של ראש השנה — בתוך השקט שמאפשר לנו לעצור, להתבונן ולהקשיב. מחר נמשיך אל היום השני, שבו השופר כבר יישמע, ונפגוש את השאלה הבאה: כיצד הופכים את מה שהתבהר בתוכנו לצעד שמתחיל דרך חדשה?