פרשת ראה התשפ״ו

פרשת רְאֵה – לראות לפני שבוחרים

בכל שבוע אנו פוגשים בתורה לא רק סיפור עתיק, אלא מראה חיה המשקפת ומעוררת לחיים את נפש האדם. כל פרשה היא הזמנה להתבוננות, לתיקון ומפגש מחודש עם האור האלוהי הפועם בתוכנו.

לאורך ספר דברים עומד משה רבינו מול עם ישראל ומכין אותו לרגע הגדול של הכניסה לארץ ישראל. בפרשת ואתחנן הוא מלמד כיצד הברית ממשיכה לחיות גם לאחר ההתגלות. בפרשת עקב הוא מלמד שהאדם נבנה בהדרגה, "מעט מעט", עד שהוא נעשה ראוי לחיות את הברכה. כעת הוא מגיע אל האתגר הגדול של הכניסה לארץ.

במדבר היה קל לזהות את מרכז החיים. המשכן עמד בלב המחנה, הענן הוביל את המסעות והמן ירד מן השמים. החיים עצמם הזכירו לעם, יום אחר יום, שהקב״ה הוא מקורם. אך עם הכניסה לארץ הכל עומד להשתנות. כל משפחה תבנה את ביתה, תעבוד את אדמתה ותנהל את חייה. דווקא ההצלחה והשגרה עלולות לטשטש את מה שהיה ברור כל כך במדבר.

לכן פותח משה רבינו במילים: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה." לכאורה היינו מצפים שהדגש יהיה על הבחירה. אך משה רבינו פותח דווקא בראייה, מפני שהבחירות אינן מתחילות ברגע ההכרעה. הן מתחילות בדרך שבה האדם לומד לראות את חייו. מכאן ואילך משה רבינו איננו מרבה להסביר. הוא מוליך את העם דרך החיים המצפים לו בארץ, ומתוכם מתגלה משמעותה של הראייה.

תחילה מפנה משה רבינו את העם אל המקום אשר יבחר ה׳: "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם, לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה." לאחר הכניסה לארץ יתפזר העם בין ערים, שדות ונחלות. כל משפחה תקבע את מקומה בנחלתה. דווקא משום כך דרוש מקום אחד שאליו ישובו כולם. לשם יביאו את הביכורים ואת המעשרות. לשם יעלו לרגל במועדים, ושם יעמוד עם ישראל כולו לפני ה׳. אין זה רק מקום לעבודת ה׳. זהו המרכז השומר על אחדותו של העם גם כאשר הוא חי ופועל במקומות שונים.

מן המרכז המשותף עובר משה רבינו אל חיי היום־יום. הוא יודע שלאחר הכניסה לארץ כל אדם יהיה עסוק בביתו, בשדהו ובפרנסתו. אך דווקא בתוך אותם חיים יפגוש גם אדם שחסר לו. תחילה פונה התורה אל הלב: "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן." לאחר מכן היא מצווה: "פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ… דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ." ולבסוף היא מסבירה: "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ."

סדר הדברים אינו מקרי. הנתינה אינה מתחילה ביד הפתוחה, אלא בלב שאיננו נסגר. כל עוד יש מחסור בקרב החברה, נקרא האדם לפתוח את ליבו ואת ידו לאחיו. כך הברכה איננה נעצרת אצל האדם, אלא זורמת ממנו אל הזולת. אך גם לב פתוח עלול להישחק בתוך מרוץ החיים. לכן ממשיכה הפרשה אל המועדים.

התורה מצווה: "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר." שלוש פעמים בשנה יוצא האדם משגרת חייו ושב לעמוד לפני ה׳. ומתוך אותו מעמד אומרת התורה: "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ." כיצד אפשר לצוות על שמחה? ציווי פונה אל רצונו של האדם, ואילו השמחה היא תנועה של הלב. אולי משום כך אין התורה מצווה על השמחה עצמה. היא מזמינה את האדם אל חיים שמהם השמחה יכולה לצמוח. כאשר האדם שב לעמוד לפני ה׳, הוא נזכר שמקור חייו וברכתו אינם מתחילים בו בלבד. מתוך ההכרה הזאת הוא מודה על הטוב שקיבל ופותח את שמחתו גם ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה. כך השמחה חדלה להיות חוויה פרטית והופכת לביטוי של חיים משותפים.

כך מתברר מהלכה של הפרשה. אין היא מציגה רק מצוות שלוות את עם ישראל לאחר כניסתו לארץ, אלא מלמדת כיצד אפשר לחיות את הברית גם כאשר החיים מתנהלים בדרך הטבע: לשמור על מרכז משותף, לפתוח את הלב ואת היד אל הזולת, ולשוב פעם אחר פעם לעמוד לפני ה׳, כדי שלא לאבד את מקור החיים גם בתוך שגרת הארץ. כך מלמד משה רבינו שלא די להיכנס אל הארץ; האתגר האמיתי הוא לדעת כיצד לחיות בה.

זו המתנה שמשה רבינו מעניק לעם ישראל ערב כניסתו לארץ: לא רק מצוות לחיים החדשים, אלא דרך חיים שתאפשר לברית להמשיך לחיות גם כאשר החיים מתנהלים בדרך הטבע.

שבת מבורכת