פרשת עֵקֶב התשפ״ו

בכל שבוע אנו פוגשים בתורה לא רק סיפור עתיק, אלא מראָה חיה המשקפת ומעוררת לחיים את נפש האדם. כל פרשה היא הזמנה להתבוננות, לתיקון ולמפגש מחודש עם האור האלוקי הפועם בתוכנו.

פרשת עקב נפתחת במילים: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם…"

לאורך הפרשה ממשיך משה רבינו להכין את עם ישראל לקראת הכניסה לארץ ישראל. אולם יותר משהוא מלמד כיצד לכבוש את הארץ, הוא מבקש לעצב את האדם שיוכל לחיות בה. כדי לעשות זאת, משה רבינו מוביל את העם במהלך מדורג. מתוך דבריו הולכת ומתבררת הדרך שבה האדם נעשה ראוי לחיות את הברכה.

תחילה אומר משה רבינו: "וְנָשַׁל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת הגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעַט, לֹא תֻכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה".

לא כל שינוי נכון להתרחש בבת אחת. יש תהליכים שאינם יכולים לדלג על הדרך. משה רבינו מלמד את עם ישראל שהכניסה לארץ לא תתרחש בניצחון אחד מהיר. הגויים יסתלקו מפניהם מעט מעט. לא מפני שלקב"ה חסר הכוח לכלותם ברגע אחד, אלא מפני שעם ישראל עדיין איננו מסוגל ליישב את הארץ כולה. אילו הייתה הארץ מתרוקנת בבת אחת, הייתה חיית השדה מתרבה בה.

בתוך ההסבר המעשי הזה מסתתר עיקרון עמוק על חיי האדם. הקב"ה יכול לשנות את המציאות כהרף עין, אך יש ברכות שאפשר לקבל מיד, ואי אפשר להכיל בן רגע. כך גם בחיינו. אנו נוטים להאמין שהחלטה גדולה תחולל שינוי גדול, אך החיים נבנים בדרך אחרת. ההרגלים המלווים אותנו אינם נוצרים ברגע אחד, ולכן גם אינם משתנים ברגע אחד. הם מתעצבים מתוך הבחירות הקטנות שעליהן אנו חוזרים יום אחר יום, עד שהן נעשות לחלק מאופיינו.

אנו חיים בעולם שמרגיל אותנו לחפש תוצאות מיידיות. אם אפשר להגיע מהר יותר, לקצר את הדרך או לדלג על שלבים, נדמה לנו שזהו תמיד הפתרון הטוב ביותר. אולם יש דברים שאינם יכולים לצמוח כך. אי אפשר להקים בית ביום אחד, גם אם כל חומרי הבנייה כבר מוכנים, ואי אפשר להפוך בן רגע ילד לאדם בוגר. יש תהליכים שהזמן איננו מעכב אותם — הוא שמאפשר להם להבשיל. זהו עומקו של הביטוי "מעט מעט". הקב"ה איננו רק מסיר את המכשולים מן הדרך. הוא גם מכין את האדם, כדי שכאשר תיפתח לפניו הדרך, יהיה מסוגל באמת לחיות בתוכה.

לאחר שמשה רבינו מלמד כיצד האדם נבנה בהדרגה, הוא מוסיף רובד נוסף. לא די להיות ראוי לברכה; צריך גם לזכור מהו מקור הכוח המאפשר לאדם לפעול: "וְזָכַרְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".

אם הקב"ה מכין את האדם לדרך, הוא גם מעניק לו את הכוח ללכת בה. זהו אחד הפסוקים המפתיעים ביותר בפרשה. התורה איננה שוללת את כוחו של האדם, ואף לא את הצלחתו. האדם חושב, מתכנן, יוצר ופועל. עמלו אמיתי, והצלחתו אמיתית. אך בתוך כל אלה עולה שאלה אחת: מאין בא הכוח שבאמצעותו האדם פועל? התורה איננה אומרת שהקב"ה עושה במקום האדם. היא מלמדת שהוא נותן לאדם את הכוח לעשות.

אין כאן בחירה בין אחריות לבין אמונה. להפך, התורה קושרת אותן זו בזו. ככל שהאדם פועל יותר, כך גדלה אחריותו; וככל שהוא מצליח יותר, כך גדל גם הצורך לזכור שמקור כוחו איננו הוא עצמו. הכישרון, היכולת, הבריאות, כוח ההתמדה וההזדמנויות שנקרו בדרכו — כל אלה הם מתנות שהופקדו בידיו.

אולי משום כך משה רבינו משתמש דווקא במילה "וזכרת". אין זו קריאה להוסיף ידע, אלא לשמור על תודעה. דווקא ההצלחה עלולה למלא את האדם בתחושת מסוגלות, ובאותה שעה לטשטש את מקור הכוח שממנו היא צומחת. בשעת החסר קל לאדם לפנות אל הקב"ה. בשעת ההצלחה קל יותר לייחס הכול לעצמו. לכן מזכיר לו משה רבינו: היד הפועלת היא אכן ידו של האדם, אך הכוח שפועל בה הוא מתנה.

כאשר האדם זוכר זאת, האמונה איננה באה במקום העשייה, אלא מעניקה לה את עומקה. הוא ממשיך לפעול בכל כוחו, אך יודע שהכוח שניתן לו הוא פיקדון שנועד לבנות, ליצור ולהוסיף טוב בעולם.

אם עד כה התברר כיצד האדם נבנה ומאין הוא שואב את כוחו, כעת מגלה משה רבינו לשם מה נועד אותו כוח: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם".

הקשר עם הקב"ה מתחיל באהבה. לא במקרה מקדימה התורה את האהבה לעבודה. עבודה שאינה נובעת מאהבה עלולה להפוך למעשה חיצוני בלבד. אך גם אהבה איננה נשארת רגש פנימי. היא מבקשת לקבל ביטוי בדרך שבה האדם חי.

לכן מוסיפה התורה מיד: "וּלְעָבְדוֹ". בכך היא מלמדת שהאהבה איננה רק קודמת לעבודה, אלא מתגלה באמצעותה. בכל מצווה, בכל בחירה ובכל מעשה של נאמנות לברית, האדם נותן לה מקום ממשי בתוך חייו.

אולי משום כך ממשיכה התורה ומתארת את הגשם, היבול והשפע. אין זו רק הבטחה על שכר, אלא תיאור של חיים הנמצאים בהרמוניה עם הברית. כאשר האהבה מקבלת את ביטויה בעבודה, והעבודה נובעת מן האהבה, הברכה איננה נשארת רעיון רוחני בלבד. היא מתפשטת גם אל חיי המעשה, עד שהשפע נעשה ביטוי לחיים הנבנים מתוך הברית עם הקב"ה.

שבת שלום