פרשת בשלח התשפ״ו

פרשת בשלח: חינוך לחירות פנימית בעולם של שפע

פרשת בשלח, הידועה כ״שבת שירה״, חותמת את יציאת מצרים ברגע של התגלות עילאית: קריעת ים סוף. זהו נס של שידוד מערכות – שינוי יסודי בסדרי הטבע – המאפשר לעם ישראל מעבר ביבשה בתוך הים. בעקבות הנס פורצת שירת הים: ״אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר״.

שירה של חירות, של אמונה ושל תודעה חדשה. לראשונה עם של עבדים רואה את עצמו כעם חופשי, ומגיע לדרגת אמונה גדולה: ״וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְהוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ״.

אך התורה אינה נשארת ברגע השיא. מיד לאחר השירה היא מחזירה את העם אל הקרקע: צמא, רעב, תלונות, צורך קיומי בסיסי. לכאורה, היה מתבקש לעבור ישירות מקריעת ים סוף למעמד הר סיני. אך התורה בוחרת אחרת, ובכך מלמדת אמת חינוכית עמוקה: התעלות רגעית אינה בונה אדם. אמונה שאינה נטמעת בחיי המעשה – דינה להתפוגג.

המסר החינוכי של הפרשה ברור: השאלה האמיתית של הגאולה איננה האם יצאנו ממצרים, אלא האם אנו יודעים לחיות כחופשיים. האם החירות היא רק שחרור מהשעבוד, או תחילתה של אחריות חדשה?

שלוש תנועות של הנהגה

כדי שהגאולה תצליח להפוך למערכת חיים חדשה – שבה העם חי יחד, מחובר ומאוחד – נדרשת הנהגה שאינה פועלת בקול אחד, אלא בשלוש תנועות משלימות, כפי שמתגלות בדמותם של משה רבנו, אהרן הכהן ומרים הנביאה.

משה רבנו מייצג את תנועת היעד. הוא מציב כיוון ברור, נושא את האידיאלים הגבוהים ומעביר תורה לעם. משה רבנו קובע סטנדרטים גם כשהדרך קשה והעם מתקשה לעמוד בהם. זו הנהגה של חזון, של אמת, של כיוון שאינו מתכופף מול קושי רגעי.

אהרן הכהן מייצג את תנועת הליווי. הוא אינו משנה את היעד, אלא מסייע לאנשים להגיע אליו. אהרן הכהן פוגש את האדם במקום שבו הוא נמצא – במיוחד כשהוא טועה או נתקע בדרך. דרכו היא שלום, הקשבה ותיקון, כמאמר הלל: ״הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן: אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״.

מרים הנביאה מייצגת את תנועת החיים. בשעת שירת הים היא אינה מוסיפה מילים לשירת משה רבנו – היא מוסיפה נוכחות, תנועה ושמחה. היא הופכת את הגאולה מאירוע שקרה לחוויה שחיה בתוך העם: ״וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ, וַתֵּצֶאןָ כׇל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת״.

החירות לא נשארת איתנו אם לא לומדים לחיות אותה באמת בתוך היומיום. כשהחיים עוברים בטוב, קל להרגיש חופשיים; אבל כשהחיים קשים – החירות מתמוססת. לכן, דווקא ברגעים האלה, חשוב שנזכור את קול מרים הנביאה: להישאר פתוחים, להמשיך לנוע קדימה, למצוא שמחה גם כשקשה, ולחפש פתרונות במקום להתייאש – כמו לפתוח באר חדשה שמביאה חיים.

חינוך לאמונה שממשיכה בחיים

האמונה האמיתית אינה נבחנת בשעת נס, אלא בשגרה. לא ברגע שבו הים נקרע והשירה פורצת, אלא ביום שאין בו שירה – ויש בו צמא, רעב ואי-ודאות. כאן נבחנת השאלה הגדולה: האם החירות שחווינו היא רק שחרור מן השעבוד, או תחילתה של אחריות חדשה?

מתוך כך מופיע נס המן. לא כפתרון טכני לרעב, אלא כתהליך חינוכי עמוק המקדים את מתן תורה: ״וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם, וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא״.

המן מחנך את העם לחיות מתוך אמון ולא מתוך שליטה. הוא אינו נאגר, אינו מבטיח את המחר, ודורש קבלה יומיומית של גבול. זהו חינוך לבגרות נפשית: לא לצרוך מעבר לנצרך, לא לפעול מתוך חרדה, וללמוד שהקיום אינו תלוי רק במאמץ האנושי אלא גם באמון מתמשך.

בתחילה העם מתקשה. הוא מותיר את המן עד הבוקר – והוא מתקלקל. זהו שלב של ציות חיצוני, של חוסר יכולת להשתחרר מתודעת העבדות והאגירה. אך בהמשך מתרחש שינוי: ביום השישי העם לוקט מנה כפולה לשבת, אף ללא ציווי מפורש, ואומר: ״וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַיהֹוָה מָחָר, אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כׇּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר״.

הרצון מתחיל לנבוע מבפנים. כאשר ניתן ציווי מפורש לא לצאת בשבת, חלק מהעם יוצא – ומגלה גבול: ״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט, וְלֹא מָצָאוּ״.

גם זה שלב בתהליך, לא כישלון. כאן מתברר עיקרון חינוכי יסודי:
״כפייה יוצרת ציות זמני״.
״פנימיות יוצרת מחויבות עמוקה ויציבה״.

המן איננו רק נס, אלא מודל חינוכי וחזון חברתי. הוא יוצר תנועה בתוך האדם שאינה מונעת מפחד מחוסר. מי שחי על ״דבר יום ביומו״ – נוכח במציאות. הוא משתחרר מעבדות מסוג חדש – עבדות לצריכה, לחרדה ולמרדף אחר ביטחון מדומה. זהו אדם שיודע להסתפק, להמתין ולהודות.

ברמה החברתית, המן מבטל פערים: ״וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר, אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ לָקָטוּ״.

זהו חזון של חברה שבה ערך האדם אינו נמדד במה שצבר, אלא בעצם היותו חלק מברית. השפע אינו כלי של כוח, והחוסר אינו אות לקלון. הגבול שהמן מציב – לא להותיר למחר, לא לצאת ללקוט בשבת – איננו עונש אלא מסגרת. הוא מלמד שגבולות אינם אויבי החירות אלא תנאיה. אדם וחברה שאינם יודעים לעצור אינם חופשיים, אלא נשלטים. השבת, כפי שהיא מתגלה דרך המן עוד לפני מתן תורה, היא שיעור ראשון ביכולת לומר: די.

וזוהי הסיבה שהמן מקדים את הר סיני. התורה ניתנת לכל אדם מישראל, אך אדם חרד, צרכן, או משועבד לדחפיו מתקשה להכיל מערכת של חוקים וגבולות. לעומת זאת, אדם שחי עם גבול מתוך בחירה, עם משמעת הנובעת מאמון, ועם אחריות פנימית – פוגש את התורה לא כעול חיצוני, אלא כדרך חיים טבעית. עבורו, חוקי התורה אינם מכבידים, אלא יוצרים זרימה, סדר ומשמעות, ולכן קל לו לקבלם, להכילם ולקיימם לאורך זמן.

חירות אמיתית בעולם של שפע

המסר האקטואלי חד וברור. אנו חיים בעולם של שפע, מהירות וזמינות מיידית, אך מתקשים בדחיית סיפוקים, בהצבת גבולות ובאמון. פרשת בשלח מלמדת שחירות אמיתית אינה היכולת לעשות הכול, אלא היכולת לבחור נכון גם כשאפשר אחרת. לא כל מה שניתן – ראוי להילקח; לא כל רצון – חייב להתממש.

עמלק: המבחן של הספק והאחריות הפנימית

״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ: כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְהוָה נִסִּי. וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר״.

דווקא אחרי שירה, אחרי נס, אחרי התעלות – מופיע עמלק. לא כאויב חיצוני בלבד, אלא ככוח שמערער את מה שנבנה ומבקש להשיב את האדם ממצב של תנועה חיה למצב של ספק והיסחפות.

עמלק איננו רק עם או ישות לאומית שמסתערת על ישראל. עמלק הוא שם לצורה עמוקה של התנגדות פנימית: ספק. הוא מבטא את הרגע שבו האדם מתחיל לפקפק בזהותו, באמונתו וביכולתו לבחור באחריות, להניע את עצמו מבפנים ולהיות שותף פעיל בעיצוב חייו – ולא רק להיסחף בהם.

לכן המלחמה בעמלק איננה רק קרב חיצוני – אלא בראש ובראשונה מאבק פנימי. ברפידים, עמלק תוקף דווקא בנקודת הרפיון, במקום שבו הידיים רפות והלב מתעייף מן הדרך. שם הוא זורע את השאלה השקטה והמסוכנת: האם יש טעם? האם יש כיוון? האם אני באמת נושא באחריות לחיי – או רק נסחף בהם?

הספק הזה קיים בכל אחד מאיתנו, והוא דורש עבודה פנימית של בירור והתבוננות. רבי צדוק מלובלין מנסח זאת בעומק: עמלק מופיע בלב דווקא כאשר האדם כבר סידר את חייו מבחוץ – אך עדיין איננו חש נוכחות אלוקית חיה בתוכו. ברגע כזה, של שובע חיצוני וריקנות פנימית, נולד ספק עמוק בזהות ובמשמעות.

וספק כזה – אין מי שיכול לפתור אותו במקומו. אפשר להיעזר, לקבל ליווי ותמיכה כדי לעזור לאדם להיות מסוגל לקחת אחריות ולהכריע בדברים שקשים לו מנטלית ורגשית מבפנים. ואז הוא מבין שרק הוא עצמו יכול לעמוד מולו, להשיב לעצמו את התנועה, ולהחזיר את חייו ממסלול של היסחפות – לדרך של נוכחות, בחירה ומשמעות.

ברכות העמותה:

מהמעלה הראשונה: העמותה מברכת את ניר רוזיאק במזל טוב ליום הולדתך. עלה והצלח בכל מעשי ידיך.

ממעלה שנייה: העמותה מברכת את טלי שבתאי ביום הולדת שמח ומועיל, ומאחלת הרבה הצלחה בכיוונים שאת בוחרת.

ממעלה שלישית: העמותה מברכת את רננה איובי במזל טוב והצלחה במימוש המטרה.

מהמעלה הרביעית: העמותה מברכת את מירי בלבול ביום הולדת שמח והרבה הצלחה בדרך שאת צועדת בה.

ממעלה חמישית: העמותה מברכת את נסי חורש במזל טוב גדול והרבה הצלחה.

מהמעלה השישית: העמותה מברכת את שירה אוקנין במזל טוב והרבה הצלחה.

מהמעלה השביעית: העמותה מרכינה ראש וזוכרת את צביקה בן שבת זכרונו לברכה, שהשבת מלאו אחד עשר חודש לפטירתו. יהי זכרו ברוך.

מהמעלה השמינית: העמותה מרכינה ראש וזוכרת את טובה חורש זכרונה לברכה, שהשבת פקידת שנתה. יהי זכרה ברוך.