פרשת שמות התשפ״ו

חומש שמות: לידתה של חירות, מן היחיד אל העַם

ספר בראשית הוא סיפורם של יחידים, אבותינו הקדושים: אברהם, יצחק, יעקב ויוסף. זהו ספר של מסעות אישיים, של בחירות גורליות ושל התמודדויות פנימיות עמוקות. כל אחד מהם פוגש את דרכו הייחודית, וכל אחד נדרש לעבור ניסיונות ואתגרים שהקב״ה מזמן לו – לא כדי לשבור אותו, אלא כדי לבנות אותו, לזקק את זהותו ולהעלות אותו מדרגה אחר מדרגה.

ספר שמות פותח שלב אחר לגמרי. הוא כבר איננו מספר את סיפורו של אדם, אלא את סיפורו של עַם. כאן מתחיל המעבר מן המשפחה אל האומה, מזהות פרטית אל גורל משותף. וחומש שמות איננו מספר רק כיצד יצאנו ממצרים, אלא כיצד נולדת חירות בתוך שעבוד; לא רק בנפשו של אדם אחד, אלא בתודעה של עם שלם. יש גלות שנראית לעין, ויש גלות שמתחילה הרבה קודם, בפנים. זה איננו רק סיפור היסטורי, אלא מסע נפשי, תנועה איטית מקבלה של מציאות אל עמידה חופשית בתוכה.

עבדות איננה מתחילה בכפייה גלויה, אלא בהסכמה שקטה. לא במכות, אלא ברגע שבו אדם מפסיק להאמין שיש לו אפשרות אחרת. מציאות שנמשכת זמן רב חדלה להיתפס כעיוות והופכת ל״סדר העולם״. כך נשחקת אמת פשוטה: האדם אינו קניין של שום כוח, הוא נושא בתוכו צלם אלוקים. וכאשר האמת הזו חדלה להיות חיה בתוכנו, השעבוד כבר איננו רק חיצוני, הוא נעשה מצב נפשי.

דווקא כאן התורה פותחת את הספר לא בפרעה ולא בעבודה הקשה, אלא בשמות: ״וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ״. לא כדי לחדש מידע, אלא כדי לקבוע יסוד. יש זהות, יש שורש, יש שֵׁם. גלות עמוקה מתחילה כאשר האדם מאבד את שמו והופך לתפקיד, למספר, לאמצעי. היכולת להחזיק בשם ובזהות גם בתוך מציאות של חוסר חירות היא הזרע הראשון של הגאולה.

אבל הזיכרון הזה מעורר פחד אצל מי שמחזיק בכוח: ״וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף״. זה איננו רק חילוף שלטון, אלא תודעה של שליטה ופחד מאובדן אחיזה. מתוך הפחד הזה נולדת מדיניות של דיכוי, ומתוכה גם גזֵרה על עצם החיים.

ומתוך הגזֵרה הזו עצמה נולדת לראשונה תנועת התנגדות. לא מרד, לא מהפכה, אלא סירוב שקט. שִׁפְרָה וְפּוּעָה הַמְיַלְּדֹת אינן משנות חוק ואינן יוצאות נגד השלטון בגלוי. הן פשוט מפסיקות לציית לפקודה שמבטלת את צלם האדם: ״וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים״. יראת האלוקים שלהן איננה פחד, אלא נאמנות לערך. יש גבול שאסור לחצות. כאן מתברר לראשונה שהגאולה איננה מתחילה כשהרשע נופל, אלא כשהוא מפסיק לקבל שיתוף פעולה.

ובתוך אותה מציאות נולדת גם בחירת החיים של יוכבד: ״וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים״. היא איננה יודעת מה יֵלֵד יום, אבל היא יודעת לבחור בחיים, להסתיר, להגן, ולבסוף להפקיד אותו בידי ההשגחה של הקב״ה.

הגזֵרה עדיין עומדת בעינה, והסכנה איננה נעלמת. ולפעמים, דווקא בתוך לב המערכת, נפתח סדק. בת פרעה פותחת את התיבה, רואה ילד וחומלת. לא כמהפכה, אלא כרגע אחד שבו מי שנמצא בעמדת כוח בוחר לראות אדם במקום איום.

ובתוך הדרמה הזו לא רק האם פועלת, גם האחות נוכחת. מרים איננה גואלת ואיננה מצילה, אבל היא איננה נעלמת. התורה מספרת: ״וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ״. זו איננה פסיביות, אלא אחריות שקטה, נוכחות שאיננה בורחת. ורק אחר כך היא גם מעזה לדבר, להציע, ולחבר בין האם לבין בת המלך: ״וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד״. כך מתברר שנוכחות אמיתית איננה רק לעמוד, אלא להיות שם ברגע הנכון. וכבר כאן מתחיל שינוי דק אך עמוק, מעבר מהישרדות לאחריות. וכך, מתוך שרשרת של בחירות אנושיות קטנות – לא להרוג, לא לוותר, לא להיעלם – נשמרים החיים.

הילד הזה גדל בארמון, וכאשר משה יוצא אל אחיו ורואה את העוול, הצדק בוער בו אך הכלים עדיין חסרים. הוא מכה ובורח. הבריחה למדין איננה עונש, אלא הכשרה. שם הוא לומד להיות אדם של מעבר. ושם הוא פוגש שוב עוול. הרועים מגרשים את בנות יתרו מהבאר. אבל הפעם הוא פועל אחרת: לא בהרס אלא בהגנה, לא בבריחה אלא בהעמדה. הוא מציל אותן, וכאן, לראשונה, הוא איננו נאלץ להימלט. הוא מוזמן לבית ומקבל אישה. ״וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ, וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה״. לא כפרס, אלא כסימן. הוא מתחיל להיות אדם שיכול לבנות חיים, לא רק להילחם עליהם. רק מי שמוכן להיות גֵּר בעצמו יכול יום אחד להוציא אחרים מן הגלות.

שנים חולפות. משה רבינו רועה צאן במדין, רחוק מכל מוקדי ההשפעה. ודווקא שם, במדבר, בשוליים, באה הקריאה: ״וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהֹוָה אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל״. יש אש, יש כאב, יש חיכוך, והחיים אינם נכחדים. זה איננו נס ראווה, אלא גילוי של אופן קיום, מציאות שיכולה לשאת אש ולא להישרף.

השליחות נולדת לא מתוך כוח ולא מתוך זעם, אלא מהקשבה וענווה: ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם״.

״אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה״ איננו שם מופשט, אלא הבטחה של נוכחות מלווה. ומשה רבינו חוזר למצרים. הבשורה כבר נאמרה, אך העול דווקא גדל. זה איננו כישלון, אלא סימן שהמערכת הישנה נלחמת על חייה. כאן השליחות מפסיקה להיות רעיון והופכת לעמידה ממשית. זהו סַף הגאולה, הרגע שבו הדרך נראית קשה יותר מאי־פעם, אך דווקא בו מתחיל השבר האמיתי של השעבוד.

וכך מתברר לבסוף, החירות איננה נולדת במכה אחת, אלא מתהווה מתנועות קטנות של נאמנות: לזיכרון, לחיים, לאמת. לא כבריחה מן החושך, אלא כהסכמה להיכנס אליו עם אור פנימי שאיננו כבה.

באור, באמונה, הרב דוד איפרגן

מהמעלה הראשונה אנו זוכרים את יו״ר עמותת עולם חסד יוסי גינוסר, אני מביא כאן את דבריו של בנו, מתן גינוסר:

״כששואלים אותי או מבקשים ממני לספר על אבי, יוסי גנוסר, אינני יודע מנין להתחיל.

האם לספר על לידתו בליטא למשפחה ציונית ועלייתו לארץ בגיל 13, ומשם להגיע לאחד התפקידים הבכירים ביותר בשירות הביטחון הכללי של מדינת ישראל?

או לספר על הצלחותיו הכבירות בחיסול ארגוני טרור, בהצלת יהודים בארץ ובעולם, או להתמקד בשליחויות הפנומנליות שעשה מטעם ראשי הממשלה בארץ לטובת יזימה ופיתוח של תהליכי שלום וביטחון. לצורך כך נדרש ליזום ולקיים מפגשים (חלקם עדיין חסויים) עם ראשי מדינות ונושאי תפקידי בכירים במדינות רבות. השתתף בוועידת קמפ דיוויד עם נשיא ארה"ב ביל קלינטון – שם עשה ככל יכולתו על מנת לקרב ולגשר בין הצדדים.

או בכלל לספר על חייו האישיים, הקים משפחה עם ארבעה בנים ושכל את שחר, בכורו, ברצועת עזה בשנת 1991.

או לספר כיצד תרם רבות הן מהידע שלו, הן מנסיונו והן מכספו למי שזקוק לכך בארץ. והקים את עמותת עולם חסד עם חברו הטוב, הרב דוד איפרגן בתקווה שתעשה כל מה שניתן לטובת עם ישראל ומדינת ישראל.

ועדיין, הפער בין מי שהיה ומה שעשה ב-58 שנות חייו, לעומת היכולת לתאר זאת, הוא עצום. יהי זכרו ברוך.״

מהמעלה שנייה אני מברך את יהלי מזרחי ביום הולדת שמח מועיל ומוצלח.

מהמעלה שלישית אני מברך את אורי מזרחי ביום הולדת שיש בו התפתחות בכל הרמות.