עשרה בטבת התשפ״ו

עשרה בטבת – יום של ראשית והקשבה

עשרה בטבת איננו יום החורבן. זהו היום שבו החל המצור. החומות עדיין עומדות, העיר קיימת, והחיים נמשכים לכאורה כסדרם. אך דווקא כאן מתחיל התהליך, האפשרויות מצטמצמות, התנועה נבלמת, והעתיד חדל להיות פתוח. החורבן אינו מתחיל בהרס, אלא בכיווץ; לא בנפילה גלויה, אלא באובדן מרחב.

משום כך תיקנו חז״ל צום כבר על תחילת המצור. לא מפני שקרה אסון, אלא מפני שזו נקודת הבחירה. כאשר מזהים תהליך בראשיתו, עדיין אפשר לעצור, לשנות כיוון ולתקן. עשרה בטבת עוסק במה שעדיין לא קרה, במה שעוד ניתן לשינוי.

כך גם בנפש האדם. חורבן פנימי אינו מתרחש בבת אחת. הוא מתחיל ברגע שבו אדם מפסיק להאמין שיש עוד דרך, עוד אפשרות לתיקון. לעיתים אין משבר דרמטי, אלא קיבעון שקט והשלמה עם מציאות מצומצמת. זהו מצור פנימי.

ולכן עשרה בטבת הוא צום שקט, לא צום של זעקה, אלא של הקשבה. יום שמזמין אותנו לשאול היכן נסגרנו מבפנים, היכן ויתרנו על תנועה חיה, והיכן עדיין אפשר לפתוח סדק קטן של שינוי.

סדק זה נפתח דרך תפילה, דרך בירור ערכים, ודרך בחירה שקטה לעלות מערך מצומצם לערך חי ומכוון יותר.

גם בזמן של הסתרה, הקשר אינו נעלם, הוא מצטמצם. לא דרך שער רחב, אלא דרך חרכים. כפי שנאמר בשיר השירים: ״הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים״. אור מועט, אך כזה שמחזיק חיים.

עשרה בטבת אינו קורא לשבור חומות בכוח, אלא להשיב תנועה בזהירות; לא למהר לפתרונות גדולים, אלא לבחור צעד קטן ואמיתי. זהו יום של ראשית, יום שמזכיר שלפני כל סוף יש התחלה, ושלפני חורבן יש רגע שבו עוד אפשר לבחור אחרת.

עשרה בטבת הוא יום של ראשית. אם נקשיב לו באמת, אולי לא נצטרך להגיע אל הסוף.

בהקשבה לראשית ובאמון בהמשך,
הרב דוד איפרגן

למי שיכול ורוצה, הצום מתחיל ביום שלישי לפנות בוקר בשעה 05:15 ומסתיים בצאת הכוכבים בשעה 17:15.