פרשת נֹחַ – גרסת הלב

״אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו; אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ.״

״פרשת נֹחַ פותחת סיפור של עולם שנשבר ונבנה מחדש. היא מחברת בין שני קצוות – העולם שלפני המבול, עולם שאיבד את דרכו, והעולם החדש שנולד אחרי הטיהור הגדול. זו לא רק טרגדיה היסטורית, אלא מהות רוחנית: תהליך של שבירה ותיקון, של אובדן וצמיחה, שמתרחש גם באדם וגם בעמים.

ספר בראשית נפתח בבריאה, במילים: ״וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם אֶחָד״. לאחר המבול, הקב״ה מחזיר את העולם למעגליות של זמן: ״עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ״. נוצר עולם שבו הכל זורם במחזוריות: לזריעה יש קציר, לאור יש חושך, ולכל זמן יש ייעוד.

דור המבול נפל לחטא של פירוד: ״וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס״ – לא רק פשע חיצוני, אלא שבר מוסרי פנימי. האנשים איבדו את היכולת להרגיש זה את זה. במקום ערבות נוצרה אדישות, ובמקום אמון – חשדנות. וכשהלב האנושי מתייבש, נוצר מבול של תודעה – שיטפון של חוסר משמעות. ונֹחַ, בתוך העולם הזה, שומר על תודעת הנהגה. הוא בונה תיבה – כדי לשרוד את המבול, לשמור אמונה, ולהחזיק את החיים. זו שליחות – לא רק לעצמו, אלא לדור הבא.

לאחר המבול מגיע דור הפלגה – דור של אחידות מזויפת. כולם מדברים באותה שפה – אך אין בהם לב אחד; הדיבור מאוחד, אך הלבבות נפרדים. ״וַיֹּאמְרוּ: הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם, פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ״. השֵׁם מסמל את הרצון האנושי לגדולה חיצונית, לתהילה אישית – להותיר חותם שמקורו באגו ולא בשליחות. זהו שורש החטא – לא פירוד, אלא אחדות ללא לב, אחידות שמוחקת את הייחודיות.

נֹחַ נבחר משום שידע לשאת בעול גם כשהכל מתמוטט. הוא אינו מהפכן קולני, אלא אדם שפועל מתוך מחויבות שקטה. הוא שומע את קול ה’ ואומר לעצמו: אני אחזיק את האור גם כשיש חושך. אני אבנה גם אם אחרים צוחקים. אני אשמור על הזרע של החיים גם כשהכל נשטף. 

נֹחַ מייצג את כוח האמונה – בקב״ה , באדם ובעולם. כשאנחנו מתרחקים מליבנו – בא המבול, לא בתור עונש, אלא כהתעוררות שמימית לטהר את התודעה.

התיבה שבנה נֹחַ לא הייתה רק מקלט פיזי, אלא מעבדה של ערבות הדדית. חיות שונות, קולות שונים, צרכים שונים – כולם חיים יחד באיזון. זהו חזון של חברה שבה כל יצור מקבל מקום, וכל אדם אחראי גם לשלום האחר. זו תמצית התיקון – אחדות שיש בה לב. כפי שחז״ל מסבירים ״רחמנא ליבא בעי״ – הקב״ה מבקש את הלב. 

גם אנחנו חיים בין שני קצוות: מצד אחד פירוד וניכור, ומצד שני תרבות אחידה מדי שמוחקת את הייחוד. שוב ושוב אנו נקראים למצוא את האיזון – להיות שונים אך מחוברים, חופשיים אך מלאי אמונה. 

לבנות תיבה פנימית של אמונה וערבות, ולבחור בכל יום מחדש להיות שותפים בברית החיים: ״וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן״. אות הברית בין שמיים לארץ, בין לב לאור. הקשת נוצרת כאשר קרני האור פוגשות את טיפות המים – כמו שהאור האלוקי פוגש את רגשות האדם. היא מלמדת אותנו שאין צורך לברוח מן הדמעה, מן הכאב או מן הסערה – כי דווקא שם נולדים הצבעים. הלב הוא המים, האור הוא השמיים, והקשת היא האמונה המחברת ביניהם.

בכל פעם שאנו פותחים את הלב ומאפשרים לאור להיכנס, נוצרת בנו קשת קטנה – גשר עדין של תקווה, המזכיר לנו שתמיד אחרי מבול יש צבע, ותמיד אחרי חושך – ניצוץ חדש של אור.

שנזכה לשחרר, להאמין ולחיות באור הפשוט, לראות את היופי שבכל יום ואת הברכה שבכל נשימה, ולצעוד בדרך של לב פתוח, עשייה אמיצה ואמונה עמוקה.

יהיה רצון שיהיה לנו את הכוח להאמין בדרך.״

ברכות

אנו מחזקים את כלל כוחות הביטחון.

אנו מרכינים ראש לזכרה של שאנל איילת סוסן שהשבת פקידת שבועה ושולחים כוח לעומרי האח ולמשפחתו. ״מן השמים תנוחמו ולא תוסיפו לדאבה עוד״.

מהמעלה הראשונה אנו מברכים ביום הולדת מועיל לרבי אליהו מרסיאנו.

מהמעלה השנייה אנו מברכים את עינב מסלוש ביום הולדת שמח ומועיל. 

מהמעלה השלישית אנו מברכים את דפנה גואטה ביום הולדת שמח ומועיל. 

מהמעלה הרביעית והאחרונה אנו מברכים ביום הולדת שמח ביותר לאופיר גואטה.