פרשות נִצָּבִים התשפ״ה

מהמעלה הראשונה אנחנו מברכים את חיילי צה"ל וכלל כוחות הביטחון, ההפסוק הזה מזכיר לנו שהטוב אינו רחוק ואינו בלתי־אפשרי. הוא לא מעבר לים, לא בשמיים, אלא ממש כאן – קרוב, בתודעה ובלב שלנו ובמילים שאנו בוחרים לומר. כל בחירה נכונה, גם הקטנה ביותר, מאירה את הדרך. מילה טובה, מעשה של יושרה, רגע של הקשבה – כל אלה יוצרים אור בחיינו ומשפיעים על סביבתנו.
לפעמים נדמה שהטוב דורש כוח שאין לנו, או שהוא שייך לאנשים שהם גדולים ומיוחדים מאיתנו. אבל התורה מגלה לנו שהסוד פשוט: כל מה שנחוץ כבר טמון בתוכנו. נדרש רק אומץ להקשיב ללב, לפנות מקום לרצון הטוב, ולאפשר למעשים לזרום ממנו אל המציאות. כך נבנה את מסע חיינו שבו כל צעד מחבר אותנו לקב״ה לעצמנו, ולזולת.״ עושים לֵילוֹת כַּיָּמִים כדי שהשקט יחזור לארצנו, שהקדוש ברוך הוא ישמור אותם מכל צרה וצוקה וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם ויקיים בהם את הברכה שכתובה בפרשה: ״יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ-יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ-יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם-וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.״

ממעלה השניה אנו מברכים ומחזקים את החטופים-חטופות-שבויים ושבויות הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְנֹאמַר אָמֵן.

ממעלה השלישית אנו מקדמים בברכה את נשמת תת אלוף יצחק בן ששון שהשבת פקידת שנתו ושולחים כוח מרפא לנכד שלו, אדם.
אנו מברכים במזל טוב גדול את יואב עמרני לרגל יום ההולדת שלו ומאחלים לו הרבה הצלחה.
אנו מברכים את טל ברנע במזל טוב והרבה הצלחה.
אנו מברכים במזל טוב את אליזבט בזיווג הגון.
אנחנו מברכים במזל טוב את אופק ומאחלים לו התפתחות נכונה.
אנחנו מברכים את הילדה רבקה שתגדלי נכון ובטוב, שכל אחד יצליח בדרך שהוא בוחר לעצמו.

״פרשת ניצבים מגיעה בסיומה של השנה, ונושאות עימה הזמנה לעצור לרגע, להביט לאחור אל העבר, לחיות במודעות את ההווה, ולהתכונן באמונה ובתקווה לעתיד.
הפרשה נפתחת עם הסבר למונח לקיחת אחריות מודעת: ״אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל״. בנאום של משה רבינו אל הדור שנכנס לארץ, הוא מציין כי הכוח לפעול ניתן לנו מהקב״ה: ״וְזָכַרְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל״. יחד עם הכוח מגיעה גם אחריות: ״רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע. וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים״. מדובר בקריאה ללקיחת אחריות על חיינו, להשתמש בכוח שניתן לנו ולכוון באמצעותו את דרכנו באופן מודע מה שיכול להשפיע על חיינו.
ערב כניסתם לארץ ישראל פונה משה רבינו לילדי דור המדבר ומזכיר להם כיצד אבותיכם חיו בתלות מלאה בניסים: האוכל הגיע בצורת מן מן השמים, המים זרמו מן הבאר של מרים, וההגנה וההכוונה ניתנו בענני כבוד שהאירו להם את הדרך. אך כעת, ממש לפני שהם נכנסים לארץ, הוא מסביר להם שהם עומדים בפני מציאות אחרת לגמרי. בארץ ישראל לא יוכלו להישען עוד על הנסים בלבד; הם יידרשו לקחת אחריות על מעשיהם, לשלב את הכוח שמגיע מהקב״ה בתוך חיי היום־יום, ולהוסיף יוזמה אישית ופעולה מודעת.
המעבר הזה הוא קריאה להפוך את מה שקיבלנו במתנה – למימוש. להפוך את השפע האלוקי שהגיע מלמעלה – לעשייה ממשית מלמטה. ליצור חיים שבהם ההצלחה והקיום אינם מובטחים מראש, אלא צומחים מתוך הבחירות שלנו, מהמעשים וההתמודדות שאנו בוחרים לקחת על עצמנו.
בפרשה זו ישנו עיקרון מרכזי: הקב״ה מעניק כוח ותמיכה תמידית, אבל האחריות למימוש – להניע את חיינו, לבחור בטוב, לפעול ביושר ובאמונה – נמצאת בידינו. בדרך הזו מתבהרים שני מישורים בחיים: מה נמצא בשליטתנו – הבחירות, המעשים, התגובות שלנו; ומה שאינו בשליטתנו – מתנות החיים, הנסיבות החיצוניות והאירועים הבלתי צפויים. ההבחנה הזו מעניקה לנו בהירות: למקד את הכוחות במקום שבו יש לנו השפעה, לפעול מתוך אחריות, ולהגיב בחכמה למה שאיננו יכולים לשנות.
הטוב והחיוניות שאנו מקבלים מהתורה.
נאמר בפרשה: ״כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ״.