פרשת וָאֶתְחַנַּן התשפ״ה

מהמעלה הראשונה אנו  מברכים את חיילי צה"ל וכלל כוחות הביטחון, העושים לֵילוֹת כַּיָּמִים כדי שהשקט יחזור לארצנו, שהקב״ה ישמור אותם מכל צרה וצוקה וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם:ובזכות אהרון הכהן יקוים בהם הפסוק ״יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ-יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ-יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם-וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.״

מהמעלה השניה אנו מברכים ומחזקים את החטופים-חטופות-שבויים ושבויות הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְנֹאמַר אָמֵן.

מהמעלה השלישית אנו מאחלים מזל טוב והרבה הצלחה בכל המיזמים שאתם עוסקים ולחברי העמותה שחוגגים את יום הולדתם – איתן רבינוב, יצחק נוי, חיים אוסעדון, רחל אוסעדון, אלי ונוס דויאן, אקסל לחמני, איה רוזיאק. ומאחלים הרב מזל טוב לתינוקות המדהימים אדיר עזרא ופלא עמרני שיזכו לגדול איתנים וחזקים ושומעים את דבר ה׳. 

פרשת ואתחנן

״כשמשה רבנו נושא את נאומו הגדול, הוא איננו מסתפק בחזרה על חוקים, צווים ואזהרות. הוא פונה אל הלב של העם – ובאמצעותו, גם אל הלב שלנו – ומבקש לעורר את תודעת מעמד הר סיני שהיא האמונה של עם ישראל בקב״ה ובעצמו לדורותיו. משה רבינו איננו מדבר על העבר כעובדה היסטורית אלא כהזמנה קיומית. הוא עומד על הסף, יודע שלא יכנס לארץ, ובוחר דווקא בזיכרון הקולקטיבי של ההתגלות כדי להעניק לעם ישראל את הכלי היחיד שמחזיק אותם באמונה זו .

משה רבינו שואל את עם ישראל האם אי פעם בהיסטוריה קם עם ששמע קול של אלוקים  מדבר מתוך האש – ושרד? השאלה הרטורית הזו שמציב משה רבינו היא עדות לעוצמה הבלתי נתפסת של המעמד. לא אירוע מיסטי אישי – אלא התגלות ציבורית, נדירה, המעידה על ייחודו של ה'.

״כִּי לֹא רְאִיתֶם, כָּל-תְּמוּנָה, בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ״. פסוק זה איננו רק שלילה של הגשמה – הוא קריאה למודעות מסוג אחר: חוויה שאינה מבוססת על מראה עיניים, אלא על עומק הקשבה. 

אלוקים של מעמד הר סיני איננו מופיע בתמונה אלא בקול. הוא לא נאחז, הוא נוכח – אך בתנאי שנקשיב. בעולם מוצף דימויים, פרסומות ודעות – קשה להבחין בקול. הקול דורש שקט פנימי, נוכחות, השהיה, התכנסות פנימית, מדיטציה – מרחב בו האמת מתהווה תוך כדי האזנה. מה נדרש מאיתנו כדי לאמץ עמדה כזו גם בחיים האישיים? אולי הפסקה היומית שבה נשתוק כדי לשמוע. אולי הדיאלוג שבו נקשיב באמת, בלי לחשוב על מה נגיד בתגובה. זאת ההויה שאליה אנו רוצים להגיע.

במהלך ההתגלות, דווקא ברגע השיא, הקב"ה אינו כופה את קרבתו, להפך, הוא מזמן את האדם להיות במרחב של בחירה: ״מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֺתַי״. זוהי קריאה אינה דרישה אלא משאלה. הקב״ה, כל-יכול, משאיר לאדם את האפשרות לבחור בעצמו. על זה אומרים חז״ל: ״הכל בידי שמיים-חוץ מיראת שמיים״.

כיצד נראים החיים שלנו כשאנו באמת מבינים שהבחירה בידינו? לא כעונש, אלא כאמון. אדם שמרגיש שמאמינים בו מסוגל לבחור בטוב – לא מתוך פחד אלא מתוך חירות. הרעיון הזה הוא בסיס אמוני עמוק: רק כשאנחנו מסירים שליטה – אנחנו מאפשרים לדבר אחר לצמוח. בין אם כהורים, כמורים, כמנהיגים או כחברים. החירות היא המרחב שבו נולדת הבחירה החופשית.

״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה – וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה״. משה רבנו, כמנהיג שלא יכנס לארץ, עובר תהליך ההפנמה יוצא דופן: הוא מבין שהוא איננו העיקר. הוא לא ימשיך עם בני ישראל , אבל תורתו כן. הוא מוותר על עצמו לטובת דבר מה שנשאר מעבר לו – הזיכרון. הוא מעביר את הידע באמצעות התורה שבכתב והתורה שבעל-פה ,כמערכת חיים.

החיים שלנו רצופים רגעים שבהם אנחנו מבינים שלא נוכל ללכת עם יקירינו עד הסוף – לא עם ילדינו, לא עם תלמידינו, לא עם אהובינו. אבל אם נצליח להנכיח בתודעתם את העקרונות, הקולות, היסודות, גם בהיעדרנו נהיה נוכחים. לא כצל, אלא ככיוון לחיים.

אחד הפרטים המרעננים המהפכניים ביותר בדבריו של משה רבינו בעשרת הדברות בפרשה שלנו, הוא הניסוח החדש של הדיבר העשירי: ״וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ -וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ״.

האישה מוזכרת בנפרד מן הבית והרכוש, בפועל עצמאי (״וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ״) ולא כחלק מרשימת נכסים. זהו שינוי לשוני קטן – אך בעל ערך  גדול מאוד. הוא מלמד אותנו לקרוא גם את מה שבין השורות. מעמד האישה כאן איננו רק שוויוני – הוא קיומי. והלקח ממנו אקטואלי: עלינו לבחון בכל מערכת יחסים את המקום שבו השפה חושפת מבנים קדומים של בעלות, של הפחתת ערך, של השתקה. אפילו לשון יומיומית – יכולה להעיד על עולם מוסרי עמוק.

״וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין, עוֹד״.

הידיעה איננה מספיקה. ההכרה הרוחנית נדרשת לרדת למעמקי הלב כדי להפוך להנהגה יומיומית. כל אדם שמאמין, וכל אדם שחושב, ניצב מול הפער הזה: בין מה שהוא יודע לבין איך שהוא חי את מה שהוא כבר יודע.

משה רבינו אינו עובר את הירדן עם בני ישראל, אך הוא משאיר להם מורשת שלא תיגדע. לא רעיונות כלליים, אלא תורת חיים – חוקים, משפטים, ודרך ברורה. תורת משה רבינו היא ההמשך, ההוכחה שהמפגש בהר לא היה רגע – אלא יסוד מתמשך בחיי האומה. על זה אומר לנו הנביא מלאכי: ״זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים״.

המסע של משה רבינו בפרשת ואתחנן – הוא בעצם גם המסע שלנו. ללמוד להקשיב באמת. לבחור מתוך חירות ולא מתוך כפייה. להנהיג גם כשאנחנו נעדרים. לדייק את השפה כדי לשקף שוויון. לחבר בין מחשבה לבין הלב – עד שהאמונה שלנו בקב״ה ובנו תהפוך לדרך חיים.״