פרשת נָשֹׂא התשפ״ה

מהמעלה הראשונה אנו מקבלים בברכה את נשמת איש החסד יעקב דוד בין לאה ורובל זכרונו לברכה, שהשבת פקידת שנתו, ואת אשת חבר מרים ורובל זכרונה לברכה, ואת בתם אריאלה האס זכרונה לברכה יהיה זכרם ברוך לעד.

מהמעלה השניה אני מברך את כל הקהילה שעשתה דרך בכל ימי ספירת העומר ובעזרת השם ביום ראשון נסיים את את הירידה מההר. 

מהמעלה שלישית אני מברך את אבישג סספורטס שהשבוע חוגגת את יום הולדתה, עלי והצליחי בכל מעשה ידיך. 

פרשת נָשֹׂא

״פרשת נשא היא הארוכה בין כל פרשות התורה. ענייניה מרובים, ועיקר אריכותה באה לה בגין פרשת הנשיאים, שהיא ענין חנוכת המשכן, כאשר כל נשיא משנים עשר שבטי ישראל מביא את קרבנו לה׳, וקורבנות כולם שווים.

מחציתה הראשונה של פרשת נשא משופעת במצוות שהיו בשעתן קשורות במציאות המשכן והמקדש, ולאחר חורבנו פסקו כל אלה מלהיות עניין לדורות. בפרשה מוזכרים תפקידים המוטלים על הלויים וחלוקתם, ביניהם, תוספת דיני העבודה והקורבנות, הוראות הרחקת המצורעים והטמאים ממחנה ישראל, דיני סוטה, דיני נזיר ונזירות, שגם הם מן הדברים שאינם קיימים עוד במציאות ריאלית אובייקטיבית בעם ישראל זה כבר אלפיים שנה, זאת משום היותם קשורים במשכן ובמקדש, שיבנה במהרה בימינו. מכל פרטים אלה בהם עוסקת הפרשה, רק מצוות ברכת כהנים, היא שזוכה גם כיום, להיות בפועל חלק מן המציאות היומית של עבודת השם בתפילה בקרב עם ישראל וגם בתפוצות. 

מחציתה השנייה של הפרשה מתארת ומסבירה למשה רבינו את חנוכת המשכן, שסופה הכשרת המשכן להתגלות ה׳, כפי שנאמר בפרשה: ״וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת״. זהו אמנם דבר גדול מאוד, אולם גם הוא בגדר של מאי דַּהֲוָה הֲוָה – מה שהיה היה, וכל ענינים אלה שייכים לעבר שאינו עוד, ובעזרת השם אנו מתפללים כל יום שהקב״ה יבנה את בית המקדש השלישי, כך כל מה שסובב סביב המשכן יחזור לפעילות גשמית רוחנית.

נאמר בתורה: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם, נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם, יַקְרִיבוּ אֶת-קָרְבָּנָם, לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ״. כל בני ישראל נספרים ומסתדרים לשבטיהם ולמחניהם, גם הלוויים מקבלים תפקידים, עבודת הנשיאים נועדה להסביר את פעולותיו של הקב״ה בין הכלל לפרט וזה מתבצע ביצירת מִרקם שלם של עבודת ה' המורכבת מפרטים שונים, יצירת פאזל שבו לכל חלק יש את המקום החשוב שלו, את הדגשים המיוחדים שלו ובעיקר את הלב והרגש השונים אצל כל אדם ואדם.

כל אדם הוא לא רק ״אחד״ במספר אלא גם ״יחיד״. הוא שונה מאחרים, יש בו משהו עצמי, ייחודי, משהו מקורי שאין כמותו אצל אחרים. והעבודה שלנו במסע היא לגלות ולהבין איך אנחנו יכולים להשתמש במתנה זו שתעזור לנו להיות בסינכרון בין תיקון-הפרט, לבין השליחות-הכלל שאנו מתקיימים בתוכה. כך שכל אחד מודע למקומו ומכיר את תפקידו בכלל, מה שעוזר לו להתנהל על פי החוקים שהחברה קבעה עבור הפרט.

התנהגות הנָזִיר בזמן בית המקדש ובימינו

נאמר בתורה: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיהוָה״. נזירות זה מצב מוזר שבו אדם בדיבורו קובע לו איסורים שלא היו לו קודם. הדבר דומה לנדר ושבועה בהם אדם יכול לבנות לו ציווים ואיסורים אישיים ולעשות לו דת אישית, הוא לא מסתפק בדרגה שאליה הוא הגיע בעזרת כלל המצוות.

זה מתחיל בחיפוש שהינו מסע פנימי הפותח צוהר לעולם הפנימי רוחני שלנו. הנזיר אוסר על עצמו שתיית יין, בנוסף אסור לו להיטמא למת, ולא להסתפר. בסיום המסע הטרנסצנדנטלי (הוא מצב או תיאור של משהו שקיים מעבר לגשמיות ולניסיון ואינו תלוי בהם) לאחר שהשיג את מה שרצה להשיג, הוא מגלח את ראשו וחוזר לחיות במציאות היום יומית.

בימינו נזיר הוא אדם שרוצה להיות מחובר לעולם הפנימי רוחני שלו, יש פעמים שהוא מחפש את הרוחניות בתוך עצמו ויש פעמים שהוא קונה כרטיס למקום רחוק כדי לממש את הרצון הפנימי לחיפוש פנימי שבוער בקרבו.התורה מכירה ברצון פנימי זה ומבקשת לתעל אותה ולהגביל אותה. הדבר הראשון שאומרת התורה לנזיר – קנה כרטיס הלוך ושוב. יש נקודת זמן בה פג תוקף הנזירות. את הזמן הזה לא קובעים בסוף אלא בהתחלה. כמה זמן אתה צריך? שנה? שנתיים? קיבלת – אבל בלי אפשרות להאריך את התוקף. זו המגבלה הראשונה.

כשמסתיימת תקופת הנזירות מגלחים את שיער ראשו ומשקים אותו יין. בשפה שלנו – מתחילים לקחת אחריות על החיים הולכים ללמוד או לעבוד, מקימים בית חם ופינה לילדים ותורמים לקהילה. 

פעם בשנה בראש השנה נוסעים לאומן, פעם בשנה נוסעים לרבי מלובביץ׳ ופעם בשנה, ביום כיפור, נוסעים לרב דוד למעלה החמישה ופעם בחיים נוסעים לחפש את עצמנו בריטריט בהודו.

חלק מהפרשה נוגעת תחילה בפרט, בבעיותיו של היחיד, היוצא מהנורמליות למרות, שבדרך כלל אנו חווים את התורה שהכלל קודם לפרט, אבל במצבי משבר, יש להתחיל בפרט דווקא. אי אפשר להתקשר לענייני הכלל כל עוד נפש הפרט מסובכת.

אחרי שסודרו השבטים מסביב למקדש, מתגלה הפיזיולוגיה של גוף האומה הישראלית. 

א. מחנה שכינה – מקום המשכן.

ב. מחנה לויה – המקום בו שבט לוי התגורר.

ג. מחנה ישראל – מחנה שאר בני ישראל.

ישנם בפרשה שלושה מבנים שאם אדם חווה אותם, הוא נשלח לשהות זמן מסויים מחוץ למחנות, ויש, פעמים שדווקא הקירבה היתרה אל הקודש היא זאת המסבכת את האדם, בשל טומאתו הפרטית. העצה היא להרחיק את האדם, על מנת שיוכל לבנות את זהותו מחדש בתנאים שאינם דורשים ממנו התמודדות ישירה עם חוקי החברה כפי שהתורה מסבירה: ״וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ״.

הצרוע, שנגעו נובע מחסך פנימי שמביא אותו לקלקול מוסרי ביחס לחברה, מלשון הרע, מתבודד מחוץ לשלשה מחנות, על מנת לפגוש שוב את עצמיותו ולהיטהר. 

הזב, לעומתו, אין טומאתו רצונית, אבל משפילה אותו בהזכירה את חולשתו האנושית. הוא משולח מחוץ למחנה לוויה, התובע טהרה שכלית שאינו יכול לעמוד בה. 

הטמא לנפש, הנוגע במת, אינו נפגע בשכלו או במוסריותו, אלא שפגישתו עם המוות משייכת אותו אל עולם של בדיעבד, שבו המוות אפשרי, בשל חטאת האדם המקורית. לכן מנוע הוא מלהכנס למחנה שכינה בלבד, השייך לנצח ולא למוות.

לפעמים היחס בין אדם לחברו מסובך יותר, כשמדובר בחיי הזוג, שלום הבית חייב להיבנות על יסוד ההבנה כפי שרבי עקיבא מסביר לנו: ״איש ואשה, זכו שכינה ביניהן״. איש ואישה נפגשים, בתים ועולמות שונים, תרבויות שונות, מנהגים אחרים, מנסים לברוא בנין חדש. למרות השוני והפערים החברתיים שמהם מגיעים בני הזוג מרגישים שזכו. הם לא באמת ראויים לכל הטוב הזה ובכל זאת שפע הזוגיות חי בתוכם, והם מבינים שזו זכות לחיות עם בן הזוג, הכרת הטוב היא סוג של השראת שכינה.

ולצערי ממשיך רבי עקיבא ואומר ״לא זכו אש אוכלתן״. על כן יש להביא את הזוג אל המקדש, לצפות כיצד נמחק השם הגדול על מנת להשיב את שלום הבית.

ברכת כהנים

פרטים רבים התופסים בתורה עשרות פסוקים, על אף היותם מן המרכיבים היסודיים של תורת ישראל משום היותם קשורים בעבודת ה' במשכן ובמקדש, אין הם עניין לנו לאחר חורבן בית המקדש השני שיבנה במהרה בימינו אמן, ומכל הפרשה הארוכה על כל הנושאים השונים המוזכרים בה, שנהגו לשעתם בלבד, כלומר לדור המדבר, אין אלא ששה פסוקים קצרים החותמים את פרשת נשא, והם משתקפים במציאות הרוחנית של עבודת-ה', ומשמעותם היא לדורות משום היותם מהווים חלק מתפילת הציבור היומית בכל קהילות ישראל עד היום הזה. מתוך כל עבודות הכהונה אותן חייבים לבצע אלה המוחזקים כיום צאצאי בני אהרון, ברכת כהנים נותרה העבודה היחידה, והיא ידועה גם בכינויה המסורתי הברכה המשולשת בתורה, על שום שלושת פסוקיה המרכזיים והמפורסמים:

״וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר,כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אָמוֹר, לָהֶם.יְבָרֶכְךָ יְהוָה,וְיִשְׁמְרֶךָ״ – הברכה הראשונה היא נתינה מכל סוג, לפי מעשיו של האדם.

יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ,וִיחֻנֶּךָּ״ – הברכה השנייה היא מניעת הרעה עלולה להגיע דווקא בעקבות השפע שניתן לאדם.

יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם״ – זה שאדם עולה לגדולה לא חייב להבהיל אותו, אפשר גם לפרוץ קדימה ולתת צדקה, לדאוג לתיקון העולם, לעשות דברים הרבה יותר גדולים בזכות הכלים החדשים שהתברכנו בהם. באמצעות שפע חומרי ושפע רוחני, אבל מה התכלית של כל השפע שקיבלנו? לאן זה מוביל? 

בשביל זה מגיעה הברכה השלישית: ״יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם״, שלום בין כל חלקי הנפש של האדם שיוכל להתחבר לאדם אחר באשר הוא״.