פרשת נִצָּבִים – וַיֵּלֶךְ התשפ"ד

מהמעלה הראשונה אנחנו מברכים את חיילי צה"ל וכלל כוחות הביטחון, העושים לֵילוֹת כַּיָּמִים כדי שהשקט יחזור לארצנו, שהקדוש ברוך הוא ישמור אותם מכל צרה וצוקה וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם ויקיים בהם את הברכה שכתובה בפרשה: ״יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ-יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ-יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם-וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.״

ממעלה השניה אנו מברכים ומחזקים את החטופים-חטופות-שבויים ושבויות הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְנֹאמַר אָמֵן.

ממעלה שלישית אנו מקדמים בברכה את נשמתו של איש החסד והאמת אשר מלכה, זכרון צדיק לברכה, ומברכים את דורית, נימרוד, חגית ורחל בהרבה הצלחה. 

ממעלה הרביעית אנו מקדמים בברכה את נשמתה של אמירה אהרונישקי זכרונה לברכה.  

מהמעלה החמישית אנו מברכים ביום הולדת עגול ושמח את רבי אליהו אמסטרדם ומאחלים לו שיעלה מעלה מעלה ויצליח בכל מעשה ידיו ומברכים את אפרת ואת שמעון שלום ישראל.

מהמעלה השישית אנו מברכים ביום הולדת שמח ומועיל את חברנו עירד תמיר ומאחלים לו הצלחה מרובה בכל מעשה ידיו, מאחלים אשרת אודל אורי ויוני.

מהמעלה השביעית אנו מברכים ביום הולדת שמח את ברק שקד, מאחלים אור, איתמר, נטע וניב.

ממעלה שמינית אנו מברכים את מירב ליום הולדתך שתצליחי בכל מה שתרצי ושתמיד הטוב ירדוף אותך, תזכרי שאנחנו אוהבים אותך, ואת האמא הכי טובה בעולם. מאחלים מעיין אודל וארי שלום. לאשתי המדהימה והיוצרת יש מאין, המון המון מזל טוב וחיים נהדרים  ונערצים והצלחה בכל מעשה ידיך מאחל הרב דוד. 

מתוך הפרשה אנו שולחים אורות ריפוי לצדיק רפאל עטיה, לגדעון קליימן, איתן וולף ונועם כהן.

פרשת נִצָּבִים – וַיֵּלֶךְ

״פרשות ״ניצבים וילך״ הן מסממני סוף השנה. תמיד תהיינה שתי הפרשות הקצרות הללו הפרשות האחרונות הנקראת בשנה היוצאת. מחזור הקריאה בתורה נגמר ומתחיל אמנם בשמחת תורה, אבל הפרשה האחרונה של שבתות השנה הרגילות תהיה תמיד פרשת וילך המסתיימת במילים: ״וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל״-״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם״.

״הַשִּׁירָה הַזֹּאת״ היא הזיכרון הצרוב של התודעה היהודית, מקור העצב והאופטימיות המכתיב את גורלו של העם היהודי לדורותיו מחורבן לגאולה וחוזר חלילה: ״הַשִּׁירָה הַזֹּאת״ היא אותו ה״משהו״ המתעורר לנו תמיד בעתות המשבר הגדולים.

וזאת שירת הפרשה: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת–קְרָא אֶת-יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וַאֲצַוֶּנּוּ; וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ, וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד.וַיֵּרָא יְהוָה בָּאֹהֶל, בְּעַמּוּד עָנָן; וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן, עַל-פֶּתַח הָאֹהֶל. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא-שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם-הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת; וְאָמַר, בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי-אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי, מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר עָשָׂה:  כִּי פָנָה, אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים. יט וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם:  לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד–בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי-אֲבִיאֶנּוּ אֶל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו, זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, וְאָכַל וְשָׂבַע, וְדָשֵׁן; וּפָנָה אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבָדוּם, וְנִאֲצוּנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי.  וְהָיָה כִּי-תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד, כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ:  כִּי יָדַעְתִּי אֶת-יִצְרוֹ, אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם, בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיְלַמְּדָהּ, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״.

שש מתוך שמונה הפעמים בהם מוזכרת המילה ״הַשִּׁירָה״ בתורה מופיעות בפסקה הזאת. על מה מורה רמיזה זו? פסוקים אלו מהווים סיכום של הגורל והייעוד שלנו. יש בהן פסימיות מובנית ויש בהן זרע מתמיד של תקווה. אלה פסוקי המפתח של הקיום היהודי המעגלי. הקב״ה אומר למשה רבינו שבמקרים מסוימים תהיה הסתרה טוטאלית: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת״. כשמשה רבינו נפטר מהעולם מתחוללת בעם התמוטטות: הדרך אובדת, הכיוון מתערפל, הכוונות נסתרות לפתע, והעם המחפש את דרכו כמגשש באפלת ייעודו. בחיפושיו הוא  זונֶה אחרי אלוהים מאלוהים שונים – אלוהי עץ ואלוהי אבן, אלוהי כסף ואלוהי זהב, אך האלוקות – ואיתה הנשגבות והמשמעות – כל כך קרובה וזמינה עד שההתעלמות ממנה קלה כל כך. 

הטעייה והתהייה מולידות את האובדן הגדול ואיתו באות צרות בשלשות: ״רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת״. המאפיין של תקופות הרעה הוא הסתר פנים גדול, שבו הקב״ה לא נראה, הגאולה אינה נראית לעין והייאוש הולך וגדל: ״וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא״. והאדם, עד שלא מתרגשת ובאה עליו צרה ממשית הוא לא מחשב את חשבון נפשו, לא בודק את כשליו ולא מתקן את דרכיו. אבל משבאה הצרה והכישלון כבר דופק בפתח, מתחיל תהליך התיקון מתוך הקלקול. ומי יעיר או יעורר את האופטימיות והתקווה? ״הַשִּׁירָה הַזֹּאת״! היא מתייצבת לפני אבינו שבשמים, הרחום והחנון, מפילה בפניו את תחינתה, ומבקשת שיסלח לעם ישראל על חטאיו. מיד לאחר מכן היא יורדת למטה ומתייצבת בפני העם הסובל והופכת את עצמה משירה לזיכרון, ומזיכרון להיזכרות, ומהיזכרות להתאוששות, התחדשות וחזרה אל הדבש והחלב וחוזר חלילה. 

זאת שירת הסודות של העם, נפש האומה המתגלה ומסתתרת חליפות. כל בוקר אנחנו מזכירים  לקב״ה את הברית של השירה הזאת: ״אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהוָה״. שירתם של משה רבינו וישראל היא שירת האדם הלוקח את גורלו בידו. תפילתו ונכונותו להשתנות, הם השירה המסנגרת עלינו לפני הקב״ה, ולאחר מכן הקב״ה עזב את כיסא הדין ויושב על כיסא הרחמים והסליחות: ״עִבְדוּ אֶת יְהוָה בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה״ הַשִּׁירָה הַזֹּאת, יש בכוחה לשנות גורלות, מִצָּרָה לִרְוָחָה וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה, ומקללת עולם לתחייה אנושית. זאת שירת משה רבינו המלווה אותנו עם הכניסה לשנה הבאה, תקוותיה ותפילותיה לעולם לא מיותרות. אותה ״שירה״ שצווה משה רבינו לכתוב היא למעשה כינוי לכל התורה. התורה מכונה בפסוקים אלו בשני כינויים. בטרם נכתבה היא כונתה ״שירה״, ולאחר שנכתבה היא כונתה ״תורה״. 

שני כינויים אלו ״התורה״ו״השירה״ מבטאים שני מימדים בנפש האדם. דומה, כי כאשר האדם ייגש לתורה מיד עולים מתוכו שני ממדים: הראשון ״תורה״ – לוקח את האדם למחוזות שיש בהם הוראות ברורות וכתובות דרכם ניתן יהיה לייצר חוק גלוי ומוגדר, ״הוא מחוקק לעצמו חוקים ונימוסים – מפני שהקיום הנהדר מחייב סדר״. לעומת זאת, המימד השני ״שירה״ – זה  מימד שתמיד יהיה במידה מסוימת ״בלתי כתוב״ – משום שיופיו נובע דווקא מחוסר היכולת להגדירו. לשם המחשה, ברגע שזוג אוהבים וינסו להביא את האהבה שלהם למימד תודעתי שכלי-פסיכולוגי, כל ניסיון להסביר את האהבה שבינם יגרום לאהבה זו פשוט להיעלם. 

ישנם דברים שללא מימד של סוד והפתעה הם פשוט אינם קיימים – מפני שכל מהותם הוא מפגש של הקשבה לאין סוף המוצנע מיכולת הגדרה ושליטה אפריורית לחוויה. לכן אנו צריכים לקיים בתוכנו את שני המימדים, השכלי והרגשי. ונראה כי שני ממדים נפשיים אלו יביאו לשאיפה ל״צדק חברתי״ מתוחזקים באמצעות ״איזונים ובלמים״ כדי שתהיה אפשרות לחיים גם מתוך המימד של התורה וגם מתוך מימד השירה. 

ישנה אימרה בתלמוד שדרכה ניתן ללמוד על המבנה הארגוני שלנו. התלמוד אומר השלב הראשון היא הידיעה: ״דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ״ – התהליכים שאיתם אנו מתמודדים בהווה, למעשה שואבים את האנרגיה שלהם מהעבר, ולא מאפשרים התפתחות בהווה. ״וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ״ – לשחרר את האחיזה שלנו בעבר כדי להיות נוכחים בהווה לכיוון העתיד. לכן מי שאינו מתבונן על עתידו, ולא מודע לפערים האישיים הקיימים אצלו ולמטרותיו, ואינו מסוגל לסלוח לעצמו על טעויות העבר ללא הצבת מטרה ברורה ודרך חיים אלטרנטיבית, ומאמין שלא ניתן לתקן את שגיאות העבר, כדי לשחרר את האמונה השגויה הזאת אנו מוכרחים למצוא בתוכנו כנות עמוקה, מודעות עצמית, ועומק של התבוננות על מנת לדעת באופן המיטבי לאן פנינו מועדות בשנת תשפ״ה. והשאלה הגדולה העומדת בפנינו בימים אלה, ובמיוחד לאחר השביעי באוקטובר-חג שמיני עצרת, היא כיצד נוכל לדעת לאן לשאוף, ולהציב את מטרותינו האישיות לחיים אמיתיים ושלמים המתאימים לאישיותנו. 

אחד הכלים האפשריים לבירור הדרך העתידית המיטבית מופיע בפרשתנו, התורה אומרת: ״כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם-לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. יש להבין מהי כוונת פסוק זה. מהי המחשבה שעלול היה לחשוב האדם, לפי תיאור הפסוקים, ומה החידוש בו? מה משמעותה של אמירה זו של התורה כלפי האדם? מטרת הפסוק היא למנוע מאיתנו להניח שבמתן תורה הקב״ה מעוניין ברעתנו על ידי הערמת קשיים על חיינו. ניתן להסביר את הדברים, שהתורה חוששת ממצב שבו מתוך חיים של חומר, בעולם של גשמיות, האדם עלול לחשוב שהתורה מעוניינת בכך שנהפוך להיות אנשים אחרים, אנשים המדכאים את תאוותיהם, ומתנזרים באופן מוחלט משימוש בחומר, אנשים כאלה, יראו בתורה משהו רחוק מהם, הנמצא ״מעבר לים״, ויחשו שהתורה אינה טבעית עבורם ומעוניינת ,כביכול, ברעתם. להבנה זו משיב הפסוק ומחדש לנו חידוש באומרו כי התורה היא אנחנו – היא ״בפינו ובלבבנו״, כלומר, אין מטרת התורה לשנות אותנו ולאלץ אותנו להפוך לאנשים אחרים, המדכאים את רצונותיהם הגשמיים והטבעיים, אלא עניינה המהותי הוא הבאת האישיות הטבעית לידי ביטוי מקסימלי ורוחני. הציפייה של הקב״ה מן האדם המופיעה בתורה היא שנחיה חיים טבעיים, שבהם הרוחניות שלנו נובעת מתוך הטבע ונקדש את החומר. תפקידו של האדם הוא ״לחבר בין השמיים לבין הארץ״, כלומר ליצור איחוד וחיבור בין המימד הרוחני לבין המימד הגשמי. 

ידוע הסיפור על רבי זושא מאניפולי, שסיפר לתלמידיו, כי השאלה שמִפּניה הוא חושש שיישאל בשמים אינה מדוע לא היה כאנשים גדולים ממנו, כמו משה ואברהם, אלא מהשאלה מדוע לא היה זושא, מדוע לא מיצה את הפוטנציאל שלו. סיפור זה ממחיש אף הוא את חשיבותו של המיצוי העצמי בעולם הזה ומתוכו, תוך ניצול מלא של הכוחות והאפשרויות הניתנות לנו בעולם הזה.״